הקדמה

בשלהי קיץ 2005 השתחררתי מבית החולים בו הייתי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית אחרי מעין התמוטטות עצבים שלקיתי בה (ותודה לסטוקרין שהביאני עד הלום) והתחלתי לארגן מחדש את חיי.

כל מכרי חשבו שהשכרתי את דירתי ויצאתי לחופש מהעבודה כי נסעתי לטיול ארוך באירופה. הם התפלאו למה חזרתי לפני החגים ולפני שהחבר שלי חזר מהקורס שלו בטקסס הרחוקה.

במקום להמשיך לשקר כמו שהייתי רגיל עד אז החלטתי לצאת מהארון, לספר שאני נשא, לספר שהייתי מאושפז, להצטרף לקבוצת תמיכה לנשאים, ולכתוב בלוג שבו אספר על חיי.

וזה מה שכתבתי בבלוג החיובי שלי.

1. ושוב בבית

זה לא שאני לא אסיר תודה לסבתא שנתנה לי לגור אצלה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, נהפוך הוא, אני אסיר תודה לה ולסמי אחי שהעלה את הרעיון והשתדל למעני אצלה.
אני לא בדיוק הנכד האהוב עליה, ואני חושש שאם היא תדע שאני חיובי אני אעוף משם כמו טיל! זה שאני פייגלע מספיק ודי כדי להוריד אותי לתחתית הרשימה שלה, אבל ראבק! איזה שעמום זה לגור אצל סבתא!

כמה ספרים אפשר לקרוא וכמה רדיו אפשר לשמוע? וגם הכסף הולך ונגמר ופשוט נמאס לי להיות תקוע בדירונת קטנה ומחניקה עם ריח של נפטלין.

אני ממש שונא ריח של נפטלין וגם של פליט. מכירים את משאבות הפליט העתיקות שהיו משתמשים בהם פעם, בתקופת המנדט הבריטי?

לסבתא יש אחת כזו, וגם סליק סודי של פליט שהיא שומרת עוד מתקופת הצנע, והיא לא תלך לקנות שום ספרי מודרני עד שהיא לא תגמור את הפליט ההוא!

זה שאנחנו נחנקים מהריח בעוד היתושים ממשיכים לחגוג לא שייך!

אתם לא יודעים שאסור לבזבז כלום? אפילו לא פליט.
מכאן אתם בטח מבינים שכשהבחור ששכר ממני את הדירה התקשר לשאול מתי אני חוזר הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו - אתמול.
"מה קרה?" שאלתי בקול רציני מאוד, "כבר גמרתם את השיפוץ?"

לא, השיפוץ לא נגמר, אבל הנישואים שלו כן. איך זה יכול להיות ששני אנשים מבוגרים מספיק להיות הורים לילדים לא מצליחים להסכים על הצבע של הפס כסף באמבטיה או משהו כזה?

לא יודע מה התשובה, אבל הם מתגרשים. היא חוזרת להוריה, הוא מוכר את הדירה ומסתלק לאי שם, ואני יכול לחזור הביתה.
אחלה!

טוב, לא אחלה שהם מתגרשים, ועוד בגלל שטות כזו, אבל מצד שני העובדה שהם מתגרשים בגלל עיצוב הדירה רק מוכיחה שהם לא התאימו מלכתחילה. אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה.

מעודד מהבשורה אזרתי עוז והתקשרתי לבוס שלי ששמח שמחה גדולה ועצומה לשמוע שחזרתי ודרש שאגש מיד למשרדו, ורצוי שאבוא מאוחר, אחרי שכולם הולכים.

הבטן התכווצה לי מבהלה לשמע הדרישה המוזרה הזו. האמת, חטפתי שלשול מרוב פחד, מוכיח שהרופאים צדקו וכל התופעות שפירשתי כסימנים למותי הקרב היו פשוט אותות פסיכוסומאטיים לפחד שלא הרשיתי לעצמי לבטא עד כה.

גייסתי לעזרה את נגבוני האלוורה שלי וברגליים רועדות דיוושתי על אופני את כל הדרך מביתה של סבתא עד לאזור התעשייה.

"אני יודע הכל." בישר לי הבוס, ובכל זאת לחץ את ידי וחייך אלי.

הכל? גם את כל סודות היקום? חשבתי לעצמי בשקט, אבל בגילי כבר יש לי די שכל לסתום את הפה, ולכן שתקתי והנחתי לו לספר לי שהוא חשד כבר מזמן שאני הומו, ועכשיו הוא גם יודע שאני חולה איידס.

הוא בירר הכל על הוירוס הזה דרך רופא אחד שלמד אתו בבית ספר בזמנו, וגם טרח להתקשר לבית החולים להיות בטוח שאכן זה אני שמאושפז שם.

מה קרה לסודיות רפואית?

ואחרי כל הבירורים הללו הוא רגוע לגמרי ומבין שאם אקפיד על תזונה נכונה ולקיחת תרופות לפי ההוראות הכל יהיה בסדר איתי ואני לא מסוכן לאיש.

"אני מאוד מצטער שלא סיפרתי לך קודם." אמרתי, ובאמת התביישתי בעצמי.

יש הרבה סיבות הגיוניות למה לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לחברים ממש קרובים שקיימתי אתם יחסי מין, אבל הסיבה האמיתית לשתיקתי היא שלא רציתי לחשוב על זה, ובטח שלא לדבר על זה.

הדחקתי בכל הכוח את העובדה שאני נשא ודי זלזלתי בשמירה על בריאותי, מוציא את נרי מדעתו ורק כשחליתי במילואים והרגשתי שהמוות שלי קרוב ...עזבו, אין לי כוח להיכנס לזה.

מספיק שתדעו שאני רק נשא ואם אקפיד לשמור על הוראות הרופאים יעבור עוד הרבה זמן עד שאזכה להריח את הפרחים מהשורש.

"אז אתה לא מפטר אותי?" שאלתי.

"לא. אבל אם אתה מרגיש טוב פולי אולי אתה מוכן בבקשה להגיע כבר מחר לעבודה כי אנחנו מוצפים ואיציק - הסגן שלו – מתחיל להתחרפן מרוב עצבים.

נו, טוב, מה עוד חדש? איציק עומד על סף התמוטטות עצבים בערך שלוש פעמים בשבוע.

"מי עוד יודע על המצב שלי?" שאלתי.

"אף אחד, רק אני. מזל שהבחור שהתקשר לספר לנו עליך נפל עלי ולא על אף אחד אחר."

"מישהו הלשין עלי?" נדהמתי.

מסתבר שכן. מישהו שהייתי טיפש דיי לספר לו פרטים על עצמי החליט להעביר אותם הלאה.

עברתי במוחי על כל האנשים שאני מכיר שיודעים עלי ושכועסים עלי מספיק כדי לנסות להרוס את חיי, או לפחות לגדוע את מקור פרנסתי, ורק שם אחד עלה במוחי...

עזבו, בקבוצת הטיפול חזרו ושיננו לנו כמה חשוב להתרכז בהווה ובעתיד ולא לחשוב על העבר, ובטח שלא על נקמות במי שעשה לנו עוול.

בסופו של דבר הכל יצא לטובה. העובדה שהבוס יודע רק תקל עלי, ומאחר והוא לא פטפטן והוא מבין שצריך להיות דיסקרטי אז ....

באמצע השיחה שלי עם הבוס איציק התפרץ למשרד, קרחתו נוצצת מזיעה, ציפורניו מכורסמות ופניו מכורכמים במורת רוח.

"פולי!" צעק וחיוך מאושר הפציע על פניו, "חזרת!"

"כן, חזרתי. אפשר לעזור לך במשהו?"

רוב בני האדם ששואלים אותם שאלה כזו אומרים - לא תודה, יפה מצדך - אבל איציק הוא יחיד במינו.

לפני שהספקתי להגיד שלום ותודה לבוס כבר דהרתי במורד המדרגות המפורסמות לשמצה ונשארתי בחדר הלייזר עד שבע בערב.

איציק עבד לידי בטכנופור החדש שאמור היה להיות שקט יותר מהישן (חבל שאף אחד לא סיפר לו את זה), והחריש את אזני ברעש הנורא.

עבדתי קשה אתמול, אבל לפחות הלילה ישנתי מצוין. נכון שהעבודה הזו לא משהו, וגם המשכורת על הפנים, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד כי בלי עבודה אני מתנוון, מרגיש חסר תועלת ועלוב נפש, ומתחיל לפתח פחדים ורעיונות טיפשיים.

בלילה, אחרי שחזרתי מהעבודה, התקשרתי לנרי לספר לו את החדשות.

"איזה מזל שאתה חוזר הביתה, אני אלרגי לסבתות." אמר נרי בשביעות רצון.

"אל תדבר שטויות!" כעסתי, "מה אכפת לך איפה אני גר? אתה חוזר הביתה לאבא ולאימא."

"אל תגיד לי מה לעשות, נודניק!"

"שתוק כושי!"

צר לי אבל ככה נשמעות השיחות שלנו בזמן האחרון. אני כועס עליו כי הוא עקשן שמסרב להבין שאנחנו כבר לא יחד ועוד יותר כי הוא רוצה לוותר על הטיול שהם מתכננים לעשות בסוף הקורס.

"סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן שחרשת בלימודים תוכל לטייל קצת באמריקה." הוכחתי אותו, "לא חבל לוותר?"

"אבל אני מתגעגע אליך נורא," הוא מתעלם כדרכו מטיעוני ההגיוניים, "ומי יטפל בך וידאג לך?"

"אני מסתדר לבד נרי."

"כן, ראינו איך אתה מסתדר, חודש אחרי שעזבתי התחרפנת."

התחרפנות, ככה הוא קורה לזה שנפרדתי ממנו והחזרתי את כל חפציו להוריו, זה שאני מסרב לסכן את חייו ובריאותו זו התחרפנות.

"אני אהיה בסדר חמוד, אבל אתה צריך ..."

"אל תגיד לי מה אני צריך, פולני משוגע."

"שתוק, כושי עקשן."

"לא רוצה, ואתה לא מחליט עלי!"

ככה פחות או יותר נשמעות כל השיחות שלנו מחו"ל לארץ – מריבות, וויכוחים וירידות זה על זה, ובכל זאת הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.

2. הכל יחסי

היום היה יום טוב, המון עבודה, הדבקתי תוויות על קופסאות צבע ואחר כך עבדתי שעות עם הטכניפור החדש ו"השקט".

כולם באו ללחוץ לי את היד וסיפרו לי חדשות מרעישות שקרו במחסן כשלא הייתי - הפח אשפה של השמן נדלק בגלל סיגריה בוערת, ומזל שלא נשרף כל המחסן.

ניקו התחתן ברוסיה, אבל רק בעוד שנה אשתו תוכל לעלות לארץ.

הבן של הטורקי התגייס, ואילו ההודי ממשיך לריב כרגיל עם בעלי הבית שמצידם רבים זה עם זה.

מה שהכי מצחיק זה שכולם אמרו לי שאני נראה מצוין, אם כי רזיתי מעט, ומה שעוד יותר מצחיק זה שאני באמת מרגיש מצוין עם כל החבר`ה המשונים ששורצים שם, ומביעים דעות שיסמרו את שערותיכם.

הבשורה על קיום הפוליטיקלי קורקט במאה העשרים ואחת עוד לא הגיע למחסן שלנו. אין להם מושג מה זה הטרדה מינית, ומה בעצם רוצים מיצחק מרדכי, והם בטוחים שסוהא ערפאת מסתירה את העובדה שערפאת מת מאידס מרוב בושה שבעלה חלה במחלה של הומואים.

את מה שהם אומרים על נשואי הומואים ולסביות בקליפורניה אתם באמת לא רוצים לדעת. הם והרב עובדיה באותו ראש למרות שרובם בכלל לא יהודים.

בזבזתי שעה שלמה מזמני (תוך שאני מדביק תוויות במרץ) להסביר לשמן שבכל מקרה, גם אם כל ההומואים בעולם יעברו לגור בסן פרנסיסקו ויתחתנו שם כל היום וכל הלילה, אין מצב שיהיה שיטפון בקליפורניה כמו שהיה בניו אורליאנס.

מקסימום תהיה רעידת אדמה. בסוף השבוע אני מתארגן וחוזר הביתה ורק חבל שליאור נסע ליון ולא יוכל לעזור לי. מעניין מה הוא חושב על נישואים של הומואים ולסביות?

לדעתי זה רעיון נורא ואיום שאפילו אצל סטרייטים עובד בקושי, אז למה שיעבוד אצל זוגות חד מיניים?

אני קורא עכשיו ספר מרתק על ד"ר קינסי שחקר את המין בשנות החמישים בארה"ב. הוא חשב שמין הוא צורך טבעי כמו אוכל או שתייה, וכמו שאף אחד לא חושב שזו בגידה אם בן זוגו אוכל אצל אחרים, ככה גם סקס מחוץ למסגרת הנישואים לא נחשב בעיניו לבגידה.

בתיאוריה הוא צודק, אבל .... החיים הם יותר מתיאוריה.

בכל מקרה הספר (המעגל הפנימי / בוייל) מעולה, אני ממליץ!!!

ברגע שנכנסתי לדירה חשכו עיני. נכון שיש להם שני ילדים קטנים ונכון שהם היו עסוקים בלפרק את הנישואים שלהם, אבל הם לא יכלו למצוא כמה דקות ביום כדי לעשות קצת ניקיון?

הם גרו בדירה פחות מחודשיים וטינפו יותר ממה שאני ונרי לכלכנו מאז שבאנו לגור פה.

קשה להאמין שרק בפברואר התחלתי לגור פה, בקושי עברה חצי שנה - אני מרגיש שעבר מאז הרבה יותר זמן.

כנראה שאיינשטיין צדק והכל באמת יחסי.

מילא הרצפות המלוכלכות, האמבטיה והשירותים המטונפים, הכיור המגעיל והגינה המוזנחת, אבל מה עושים עם הקירות המוכתמים?

"תראי איזה קירות הם השאירו לי." התבכיינתי לאליס שכנתי שכבר ילדה במזל טוב תינוקת מקסימה ביותר שתודה לאל לא דומה כלל לג`קי - אבא שלה.

"זה כלום." אמרה אליס בנחת ונתנה לי בקבוק של ג`ל אקונומיקה וחבילות מטליות ניקול בשלל צבעי הקשת.

"לשפשף את הקירות באקונומיקה?" נדהמתי.

"כן בטח, זה מוריד את רוב הכתמים." אישרה אליס, "ואחר כך תנגב בסמרטוט לח והכל יהיה כמו חדש."

כל יום שישי שפשפתי וניגבתי כל משטח שהגעתי אליו, ובעזרתו המסורה של דני – בנה של אליס - שניגב אחרי בסמרטוט לח הספקתי לגמור הכל עד כניסת השבת.

תוך כדי שפשוף ניסינו לנחש את מקורם של הכתמים שמצאנו בכל פינה. עד גובה מטר בערך היה ברור שהלכלוך נוצר בגלל שני ילדים קטנים ופרועים שההורים שלהם היו עסוקים מכדי להשגיח עליהם, אבל אני עדיין תוהה איך הגיעו כתמי קטשופ עד לתקרת המטבח.

כפי הנראה התנהלו במטבח שלי קרבות מאסף חסרי רחמים והתחמושת הייתה בקבוקי קטשופ וצלחות אוכל.

"זה נראה כמו דם." אמר דני שנמצא כעת בשלב סרטי האימה בחייו, "לפי הצעקות שהיו אני בטוח שזה דם."

"אני מאוד מקווה שלא." אמרתי בטון הכי חינוכי שלי והרשיתי לו לטפס על הסולם הגדול אבל ליתר בטחון נעמדתי קרוב מאוד לסולם מוכן לתפוס אותו אם ייפול.

הידידות שלי עם דני נחבלה קשות בגלל הפרידה הארוכה. מאז שחזרתי אנחנו נורא מנומסים זה אל זה.

דבר ראשון שהוא שאל כשנפגשנו זה אם אני כועס שהוא לא בא לבקר אותי בבית החולים? ואני שאלתי אם הוא כועס ששיקרתי שאני נוסע לחו"ל?

די מהר הובהר ששנינו לא כועסים איש על רעהו – אני לא רציתי שיהיו לי בכלל מבקרים בבית חולים, בטח שלא ילדים, ונרי דיבר עם דני בטלפון כבר לפני שבועיים והסביר לו שהייתי חולה מאוד ולכן במקום לנסוע לחו"ל הייתי צריך להתאשפז.

יפה מצידו נכון?

אחרי שגמרנו לקרצף את המטבח הזענו כל כך עד שהיינו חייבים לפשוט את חולצותינו והוא העיר לי שרזיתי. "אמרו שהייתה לך התמוטטות עצבים, בגלל נעשית רזה?"

"כן, משהו כזה... הייתי חולה ולא היה לי חשק לאכול..." גמגמתי קצת, נבוך, כי האמת שאני לא יודע בדיוק מה היה לי ואיך להגדיר את הבלגן שנוצר פתאום בחיי.

אני מניח שהתמוטטות עצבים זו הגדרה לא רעה כלל.

"מה זה התמוטטות עצבים?" חקר דני בחוסר טקט ששימח אותי מאוד כי פירושו היה שהוא כבר לא מתבייש ממני.

"זה כאילו ... זה שאתה מרגיש שאתה משתגע קצת ויורד מהפסים, אבל זה עובר אחרי כמה זמן, זה כמו שאתה חולה בשפעת ונדמה לך שאתה הולך למות, אבל אחרי כמה ימים הכל עובר." ניסיתי להסביר, יותר לו מאשר לעצמי.

"זה קרה בגלל שיש לך איידס?" הוא המשיך לחקור אותי בשלוות נפש, ולפי קולו הרגוע אפשר היה לחשוב שאיידס זה רק מין סוג של שפעת.

למראה הבעת פני (הרגשתי שאני מצליח להסמיק ולהחוויר בבת אחת), הוא נחפז להרגיע אותי שהוא יודע שזה סוד ושהוא לא יספר לאיש.

"בגלל זה אתה פוחד לגעת בתינוקת?" המשיך בחקירה.

"כן, וגם כי היא נורא קטנה ואני פוחד להכאיב לה." הודיתי.

"אל תדאג רוב הזמן היא ישנה, אתה יכול להחזיק אותה חופשי." בישר לי דני, "אתה יודע שעוד לא נתת לי חיבוק ולא אמרת לי מזל טוב?" שינה נושא פתאום.

נתתי לו חיבוק ואמרתי לו מזל טוב, (היה לו בר מצווה בסוף אוגוסט) ואחר כך ברחתי לשירותים, ועד שגמרתי לצחצח את האסלה ואת הרצפה סביבו העיניים שלי כבר הפסיקו לדמוע וכמעט שלא היו אדומות יותר.

3. סוג של פתרון

אולי כדאי שתתחיל לכתוב בלוג?" הציע לי נרי שהתקשר בשעה הבלתי אפשרית – שש בבוקר שבת.

התחמקתי מתשובה והעמדתי פנים שאני מנומנם מכדי לענות אם כי למען האמת הייתי ער כבר מארבע בבוקר.

אני לא רוצה להדאיג אותו ולכן אני לא מספר לו שמאז שהוא נסע אני ישן מעט מאוד ורע מאוד, ומאחר ואני מסרב להיעזר בכדורי שינה לא נשאר לי אלא לבהות שעות בתקרה ולהתפעל איך השמש מזהיבה לאט לאט את החשיכה הלילית, עד שהלילה הופך לשחר שהופך ליום.

 נרי לא יודע על הבלוג הזה, ולא רק הוא אלא גם אף אחד לא יודע, וככה אני מבקש שזה יישאר.

חשבתי שאחרי כל העבודה הקשה (הקירות באמת הלבינו פלאים) שעשיתי בשישי אני אנוח קצת בשבת, אבל במקום לנוח נתקעתי מול המחשב.

ראשית ניקיתי אותו היטב, הוא היה ממש דביק! וגיליתי להפתעתי שהמון אותיות נמחקו מהמקלדת החביבה עלי. מזל שאני מקליד בשיטה עיוורת, אבל בכל זאת זה מפריע לי.

אולי אפשר לצייר את האותיות החסרות או לקנות מדבקות?

בלי נרי שיפריע לי לגלוש עשיתי השלמות והתעדכנתי בשלומם של כל מכרי הרבים באינטרנט, קראתי המון בלוגים וגם דיברתי המון בטלפון.

כולם התקשרו אלי, כולל ליאור שסיפר לי שהוא משתזף על חוף מהמם ביון, ולכולם סיפרתי הכל - על זה שאני נשא ושלא הייתי בחו"ל. חלק כבר ידעו וגם אלו שלא ידעו לא התרגשו במיוחד, אבל אני שמח שהורדתי את הנטל הזה מהנשמה.

בדקתי כמובן מה נשמע בבלוגוספירה, וצר לי להגיד שזה כבר לא המקום שהיה פעם. המון חבר`ה צעירים ועילגים השתלטו על המרחב האינטרנטי והם כותבים משעמם ורע.

מצד שני, אולי זה רק אני שנעשיתי זקן מר נפש ...

טוב, זו זכותי. אני באמת כבר קשיש ומשעמם אותי לשמוע סיפורים על מריבות עם ההורים והמורים, ותלונות על מבחנים וחברים ללימודים.

עדיף ללכת לעבוד קצת בגינה, הפרחים של הבוגנוויליה בשלכת והאדמה נראית כאילו ירד עליה שלג (זו בוגנוויליה לבנה), נראה אם השותף של ליאור שעדיין לא המצאתי לו שם הולם (אולי מיצי? יש בו משהו חתולי) יקיים את הבטחתו ויבוא לעזור לי לגרף.

מיצי באמת בא לעזור לי למרות שהוא דיבר יותר מאשר עזר, ודי מהר הבנתי שהוא בודד משועמם וחרמן. (כן, בטח שגם הוא בעסק של גברים, חשבתם שליאור יכניס לדירה שלו סטרייטים?)

בדרך כלל הייתי קופץ בשמחה על ההזדמנות – בחור צעיר ונחמד מגלה בי עניין, ולשם שינוי הוא לא פסיכי עם צלקות על הידיים, אלא סתם צעיר רגיל, נורמאלי וחרמן חשבתי לי בשמחה. 

אשליות! מסתבר שאין דבר כזה, הומו נורמאלי.

אחרי העבודה הזמנתי אותו למטבח לאכול איתי פיצה. נרי עשה לי את המוות אתמול כשהודיתי בקלות דעת שבמשך כל יום שישי אכלתי רק קרקרים עם גבינה וקינחתי בגלידה. זה מה שהיה בבית ולא התחשק לי להפעיל את התנור או המקרוגל, לא הייתי כל כך רעב ומה רע בגבינה?

מיד חטפתי הרצאה מעצבנת על ויטמינים ירקות ופרות וסיבים ושאר הבלים תזונתיים וביליתי כמה דקות מודאגות מול המראה בוחן את גופי שבאמת נעשה קצת צנום מהרגיל.

מאז ששוחררתי בזמנו מבית החולים (אחרי המכות שחטפתי, אז נודע לי שאני חולה איידס), לא הייתי רזה כל כך.

היה לי אז משבר רציני וחשבתי בשיא הרצינות על התאבדות, אבל הייתי רק בן 23 וסך הכל הרגשתי די טוב, ופשוט הדחקתי את זה שאני נשא איידס. חזרתי לצפון מצאתי לי עבודה והמשכתי לחיות פחות או יותר כרגיל.

מרוב רצון לחיות חיים רגילים ולשכוח את הרעל הזה שבתוכי שיקרתי ולא סיפרתי שיש לי איידס אפילו לחברים טובים.

מה גרם למשבר הזה שמוטט אותי? אולי הנסיעה של נרי, אולי הבהלה שתקפה אותי בגלל השפעת שחליתי בה במילואים?

לא יודע.

אכלנו יחד את הפיצה. הוא זלל בתאבון עצום ואני בקושי הצלחתי להתגבר על משולש אחד. מיצי העיר לי שאני די רזה ויכול בקלות להרשות לעצמי לאכול עוד חתיכה, ואני התנצלתי שאין לי כל כך תאבון והצעתי לו שיאכל עוד משולש.

"אני בטוח שיש לך מקום לעוד פיצה." הערתי בחיוך, ותוך כדי כך טפחתי בקלילות על בטנו העגלגלת.

במקום לחייך אלי חזרה הוא נעלב בצורה איומה, זרק את המשולש על השולחן וברח לדירה שלו (שנמצאת מתחת לבית שלנו).

אחרי שחשבתי על זה קצת אספתי את שאריות הפיצה ושמתי אותם במקרר, ניגבתי את השולחן, רחצתי כלים, טיאטאתי את הרצפה, ניסיתי לחשוב על עוד דברים לעשות ולא מצאתי כלום, ובחוסר רצון ירדתי לדירה לדבר איתו.

הוא פתח לי רק אחרי שביקשתי סליחה שלוש פעמים (אין לי מושג על מה) ולתימהוני ראיתי שהוא בכה.

ניסיתי לברר מה בדיוק עשיתי שהרגיז אותו כל כך, והתברר שהבחור נאבק במשקל עודף כל חייו, ותולה בשמנמנות המתוקה שלו את כל הצרות שיש לו בחיים.

"וחוץ מזה שאני שמן אני גם שעיר ומגעיל." התלונן במרירות ופשט את החולצה כדי להראות לי איזה מגעיל הוא.

לא דובים ולא נעלים! הבחור חמוד לאללה! קצת שעיר, טיפה שמנמן, פשוט תאווה לעיניים. שפכתי עליו מחמאות וגייסתי את כל כוח השכנוע שלי להסביר לו שהוא חמוד, מתוק ושיש המון גברים שהיו מתים להיות איתו, אבל לשווא.

"אם באמת הייתי כל כך מתוק אז במקום לדבר היית מזיין." אמר לי בעצב.

אני מסמיק עד עכשיו כשאני נזכר שכתשובה עניתי לו במשפט שנשבעתי לא להגיד בחיים. בכל זאת אמרתי ואפילו התכוונתי לכל מילה  – "זה לא אתה זה אני." אמרתי, "ראשית אני רוצה שתדע שיש לי איידס."

"אתה רק נשא לא חולה, וחוץ מזה ידעתי את זה עוד קודם מליאור ששמע מנרי."

"שנית, יש לי חבר, בערך."

"אז מה? הוא לא פה עכשיו נכון? אתה חושב שהוא מתאפק כבר שלושה חודשים?"

"לא, אני בטוח שלא, אבל... אני פשוט ... אין לי חשק מיצי, בזמן האחרון אין לי חשק לכלום. לא לאוכל, לא לשינה, לא לסקס, אפילו לא לקריאה."

"אולי אתה מדוכא?" העיר מיצי בתבונה של בחור שהתחיל בטיפול נפשי עוד לפני שחגג בר מצווה.

ראיתי שנפלתי על מומחה לבעיות נפשיות ושאלתי אותו למה לדעתו נזכרתי רק עכשיו, שנים אחרי שנודע לי שאני נשא, להיות מדוכא? הוא משך בכתפיו ושאל למה אני לא בטיפול נפשי.

האמת שאני כן, אני רשום בקבוצת תמיכה של נשאי איידס ואם יהיה לי חשק וכוח וזמן, אלך לשם.

אז נכון לעכשיו אני ומיצי סתם ידידים וזה קשה יותר מאשר להיות יזיזים. החלטתי שמהיום אני מתאמץ לאכול קצת יותר (ואני גם חייב, כי יש תרופות שצריכים לקחת אחרי אוכל אחרת יהיה לי חור בקיבה), מתאמץ לישון כמה שעות רצוף, מתאמץ לעשות ביד למרות שממש אין לי חשק, מתאמץ להיות אופטימי.

אולי אקים קבוצת תמיכה עם כל ההומואים שאני מכיר? לכולם יש שריטה וכולם זקוקים לתמיכה יותר ממני.

גם זה סוג של פתרון.

4. התקף חרדה

שוב לא טוב לי, אפילו רע. לא יודע למה, בעצם כן יודע, אבל מתבייש לספר. זה מביך ומוציא אותי רע מאוד.

מצד שני, בשביל מה פתחתי בלוג אם לא כדי לפרוק מועקות?

אם אני מחזיק הכל בבטן זה פוגע בי פיזית ומוראלית ואם יש משהו שאני ממש לא צריך... טוב, בין כה אף אחד לא קורא פה אז מה זה משנה?

אתמול נרדמתי קצת מיד אחרי שחזרתי מהעבודה. אני כבר לא בכושר והייתי הרוס מעייפות אחרי יום עבודה במחסן, ואם לא די בכך עשיתי טעות והנחתי לעצמי להירדם כבר באחת עשרה בלילה -  ביג מיסטייק!

התעוררתי ערני לגמרי בארבע לפנות בוקר (אני רוצה להכיר את הגיבור שהיה מעז לנסות להירדם שוב אחרי חלום זוועתי כמו שהיה לי – החלום כלל ערום מלא שלי, טיול בחוצות עיר הומה, והמון אנשים שצחקו ממני – היו עוד פרטים, אבל תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת) וכמובן שרצתי למחשב.

גיליתי שבלוגר שאני מאוד מעריך שב ופרסם פוסט חדש אחרי שכבר הרבה מאוד זמן הבלוג שלו העלה אבק בפינה. יש לו חוש הומור וידע עצום בתיאטרון ואני כבר לא זוכר כמה פעמים הוא הופיע במומלצים. ומה שאני מאוד מאוד מעריך אצלו - שום שגיאות כתיב!

שמחתי לקרוא שמה שמעסיק אותו אלו התכניות שלו לעתיד, ובדרכו האובססיבית, מצחיקה, מתוקה, רצינית, הוא כתב לעצמו לו"ז שאפתני מאוד שמתחיל מהיום בבוקר ומגיע עד לשנת 2016!

נהדר שיש לו תכניות לעתיד, אבל מה איתי? מה יהיה עם העתיד שלי?

אני מודה בפה מלא ובלב כואב שאני מקנא. אני חושש שאם יום אחד הוא יקרא מה שכתבתי אני בטח אשרף מבושה וכל מה שיישאר ממני זה כתם פיח על הבלטות.

גם ככה אני חש בושה איומה כל פעם שאני מהרהר בעבר שלי בכלל, ובקשר שלי איתו בפרט.

בלי שום קשר לחיבוטי גוף ונפש כשאתה שכיר אתה חייב לדפוק שעון בשמונה בבוקר ולא חשוב כמה שעות ישנת בלילה. הגעתי לעבודה כהרגלי בחמישה לשמונה ובשלוש דקות לשמונה זה התחיל שוב – שלשולים, כאבי בטן וכשניסיתי לאכול ארוחת בוקר בתשע וחצי גיליתי שחוץ מיוגורט אני לא מסוגל לאכול כלום כי שוב יש לי פצע בפה.

לא זה לא גורם לי לדבר כמו בפרסומת הדבילית ההיא לאפטגון. מה שמפריע לדבר זה פצע בלשון, אצלי הוא על החניכיים, ובשביל בן אדם במצב שלי זה סימן נורא ואיום.

לא אמרתי כלום לאיש כמובן, עבדתי כמו תמיד, (חוץ מהריצות הדחופות לשירותים) והגעתי הביתה עם כאב ראש נוראי, מרגיש כאילו סיימתי זה עתה מסע כומתה.

אני יודע שזה פסיכוסומאטי - הבדיקות דם שלי טובות, המצב הפיזי שלי די בסדר ועד היום הצלחתי לקחת את כל התרופות בזמן (כיום אני כבר מקפיד כמו ייקה על כל ההוראות) בלי שאף אחד ישים לב לכמויות הכדורים שאני בולע, אבל בכל זאת אני לא מרגיש טוב.

אחרי מאמץ הכי קטן אני נעשה עייף נורא, ישן מעט מידי, סובל ממצבי רוח, שלשול, פצעים בפה, הזעות, ובזמן האחרון, למרות שהסתיו מורגש בבקרים, אני קם בתוך שלולית זיעה - עוד סימן מבשר רעות.

פלא שהרעיון לחזור לגור עם נרי מעורר בי חלחלה? ברור שהוא חוזר רק מתוך רגשות אשמה וחובה שהוא חש כלפי ואין לו מושג עד כמה הידרדרתי.

אני לא רוצה להרוס לו את החיים, הוא רק ילד וזו תהיה נבזות ואנוכיות להיתלות עליו ולהניח לו לטפל בי

הוא חוזר בעוד כמה ימים. החלטנו שקודם כל הוא ילך להוריו ואחר כך נראה. החלטתי שאניח לו להיפגש איתי, אבל לא אחסוך ממנו כלום – אחרי ליל זוועות אחד איתי אני בטוח שהוא ישמח כשאגיד לו שזה לא הוא זה אני ואשחרר אותו.

אני בטוח שהוא יהיה עצוב כשניפרד, אבל בתוכו פנימה ינשום לרווחה.

הוא כל כך צעיר, והוא לא מבין שהוא לא יישאר תמיד צעיר ומלא מרץ וחזק ויפה וסקסי.

אני חושש שבעוד כמה שנים כשהגוף שלי יהיה הרוס לגמרי ואני אהיה נטל על החיים שלו הוא יקלוט פתאום על מה הוא בזבז את השנים הכי יפות שלו, שנים שבהן הוא היה יכול למצוא אישה, להקים משפחה, לבנות לו חיים.

אני פוחד שאחרי שההתלהבות הראשונה תעבור הוא יישאר איתי מרוב רחמים ובסוף הוא ישנא אותי ולא יהיה לו די אומץ להודות בזה.

כל כך נעים ונוח לי שהוא איתי. זה לא בסדר, אני מנצל את האהבה והמסירות שלו שלא מגיעות לי בכלל.

נדבקתי באשמתי כי לא הייתי זהיר, למה הוא צריך לשלם על הטעויות שלי?

הכל היה פשוט יותר אם לא הייתי זקוק לו כל כך.

בלילה הוא פתאום הופיע אצלי, הודיע לי שאין מה לדבר, אנחנו שוב יחד והסתער עלי. כרגיל נכנעתי לו ואהבתי כל רגע.

זהו, די! יותר אני לא מוסיף אף מילה על ההתלבטויות שלי. אני חלש אופי ואני עוד אשלם על זה בגדול.

הבוקר קמנו וגילינו בשמחה גדולה שבלילה התחיל לרדת היורה. היה תענוג לנסוע בגשם לעבודה, ותענוג עוד יותר גדול לחזור הביתה. בדרך הביתה זרחה השמש בין עננים לבנבנים צחים והאוויר היה צלול וזוהר. כל העולם נראה רחוץ, נקי ורענן, וצבעיהם של כל הדברים שהבטתי בהם נראו טריים ואמיתיים יותר.

תענוג אמיתי!

חלק מההנאה שלי נבע מהידיעה שאני לא חוזר לבית ריק. שיש מי שממתין לי בבית עם חיוך ואהבה וחרמנות בלתי נלאית.

ובכל זאת, היום בעבודה שוב נתקפתי כאב בטן ושלשול שאני כבר יודע לזהות כדרך של הגוף שלי לספר לי שאני עובר התקף של בהלה, מוסר כליות וחרטה.

מאז שאני בקבוצת תמיכה נעשיתי מודע לכל מה שעובר עלי – זה לא בהכרח דבר טוב, אבל זה מה יש וכולם אומרים שככה עדיף.

במקום סתם לקלל ששוב יש לי שלשול שאלתי את עצמי על מה אני מתחרט?

עצמי שגם הוא יהודי טוב ענה לי בשאלה - על מה לא?

קודם כל על שהבאתי על עצמי את המחלה הזו בגלל שהיה לי נוח לא לשים קונדום ותמורת עוד כמה שקלים, ליטוף על הראש והבטחה שיהיה בסדר ויתרתי ואכלתי אותה.

קחו מזה לקח טוב לעתיד - דברים לא מסתדרים מאליהם, אם לא דואגים לכך מראש אז אין מצב שיהיה בסדר.

כיום, במבט לאחור, אני נדהם כשאני חושב על ההתנהגות שלי - אחרי שנודע לי שאני חיובי פשוט הדחקתי, אחר כך כעסתי, אחר כך הסתרתי.

עכשיו, אחרי שהייתה לי תקופה לא טובה כי לא הקפדתי על לקיחת תרופות כהלכה, אני סתם מפחד.

נכון, שיקרתי המון, לעצמי בעיקר, וגם לאחרים, אבל תודה לאל, מעולם לא סיכנתי פיזית אף אחד.

תמיד הקפדתי בהיסטריה על קונדום וכשראיתי שמישהו נעשה רציני כלפי מיד סיפרתי. לנרי למשל, בגלל שהיה כל כך צעיר, סיפרתי מיד כשראיתי שיש מצב לסקס, וגם עודד ידע אחרי הלילה הראשון, וכמובן שגם מבוריס לא הסתרתי את האמת.

כיום אני לא יכול לנשק מישהו שלא יודע עלי ולעשות סקס בלי נשיקות זה מגעיל. אם לא בא לי לנשק מישהו אז אני גם לא אעשה איתו סקס אפילו אם זה בלי חדירה.

חלק מההתבגרות זה לגלות דברים על עצמך, ועם הזמן גיליתי שאני מעדיף איכות על כמות - בחברים, באוכל, בקריאה, בצפייה בסרטים וגם בסקס.

5. הפכים משלימים

אני חושש שהדמות של אבנר שבעיני היא כל כך ברורה ומובהקת וכריזמטית נשארת בעיני קוראי לא ברורה, מטושטשת חסרת יחוד.

אני אתחיל אם ככה בתיאור חיצוני – הוא שחום ודק גזרה (זה כבר סיפרתי), אבא תימני, אימא עירקית. בערך 1.75 ס"מ על בקושי 65 ק"ג.

בנוי יפה, שרירים דקים ומאורכים, גוף מתוח, נוקשה וחלק לגמרי – גוף של שחיין. רזה, אבל שרירי וחזק.

לפני הצבא הוא היה בנבחרת שחייה, תענוג לראות אותו במים – זריז כמו צלופח, עורו נוצץ ומבהיק, מאושר עד השמים.

הוא לא יפה במובן המקובל של המילה, אבל יש בו משהו שגורם לו לבלוט בכל מקום שהוא נמצא בו. משהו מתוח, לוהט ותובעני. גם כשהוא ישן הוא דרוך ומתוח.

אני מחזיק אותו בידים, מרגיש את החום והדריכות בגופו, זה כמו להחזיק להבה מרצדת. אני מנסה להרגיע, לגרום לו להרפות קצת, להשתחרר. לא הולך.

יש בו משהו ילדותי קצת – הערנות, הסקרנות, חוסר מוחלט של טקט. תמיד הוא אומר מה שהוא חושב, ורק אחר כך שוקל אם זה בכלל היה במקום.

חוסר צדק ואכזריות כלפי חיות או ילדים מקפיץ אותו, ואסונות, או תאונות, אפילו במקומות רחוקים, מזעזעים אותו באמת, לא סתם מצוות אנשים מלומדה.

אין בו טיפת צביעות. הוא שקרן נוראי – לא יודע להסתיר את המחשבות שלו. ילד כזה. כשהוא כועס הוא מתלקח בבת אחת. לא שולט בעצמו, מסוגל לשבור ולנפץ דברים, להיות אלים פיזית, לקלל ולצעוק כמו ילד.

ברגעים של סערת רוחות הוא נאטם לגמרי להגיון.  אי אפשר להרגיע אותו במילים. צריך להתעלם או לרסן אותו פיזית ולהמתין עד שיירגע ויחזור לעצמו.

כשהוא איתי במיטה הוא חסר כל מעצורים. רוצה לנסות הכל בלי בושה ותמיד תמיד חרמן – אני מקווה שהוא יירגע עם הגיל כי אני לא נעשה צעיר יותר.

בפעם הראשונה שלנו, כשגיליתי לו שאני נשא הוא שתק דקה אחת ואז חיבק אותי ונישק את מצחי בתמימות של ילד.

"אוי, חמוד שלי, אני כל כך מצטער." אמר בכנות ספונטאנית שהמסה אותי, מנסה לנחם אותי במגע גופו ושפתיו בלי שום חשש או רתיעה.

הוא נקרע בין החינוך הדתי שמרני ימני שלו ובין התשוקה שלו לסקס עם גברים. קשה לו נורא להשלים עם זה שאולי אף פעם לא תהיה לו משפחה וילדים.

בניגוד אלי הוא באמת אוהב את הוריו, אוהב את האווירה אצלם בבית, אוהב ללכת לבית כנסת, עיוור לצביעות של הדת ומוצא נחמה בטקסים הדתיים.

אני יודע שהוא אוהב אותי, וקשור אלי, ומקנא לי, ולא יכול לשאת את הרעיון שיום אחד לא נהיה יחד, אבל הרגשות שלו כלפי גורמים לו תחושת אשמה קשה.

חלק גדול מהמתח שביחסים שלנו נובע מהקושי שלו להשלים ולקבל את הקשר שלנו כדבר לגיטימי.

אני אוהב להיות איתו, חש נינוח ורגוע במחיצתו, מרגיש טוב כשהוא איתי, נהנה לראות אותו זז ורוקד וצוחק ושר, אוכל ומבשל, ומדבר בטלפון עם אחת מעשרות החברות שלו שמעריצות אותו כי הוא כזה סקסי וחמוד.

את האלימות והכעסים שלו הוא מרשה לעצמו לחשוף רק איתי, עם בנות הוא תמיד עדין ומתחשב, ומלא מתיקות שמעוררת בי לפעמים קצת קנאה.

בניגוד אלי הוא חיית מסיבות, מסוגל לחגוג כל הלילה בלי להתעייף. אין לו סבלנות לשבת ולקרוא ספרים, או לגלוש באינטרנט. אני בן אדם מיושן, קצת עייף כזה, קשיש באופיי, והוא בדיוק הפוך – מודרני, נמרץ, מעודכן בכל חידושי האופנה האחרונים, מדבר בסלנג הכי חדיש, איש רעים להתרועע.

למרות שתמיד חשבתי שאני מעדיף בחורים פאסיביים במיטה, רצוי בהירים ואתלטיים, עדיף כחולי עיניים, הוא הצליח להפוך הכל, לערער את כל המושגים שלי על ההעדפות שלי.

הוא גרם לי להבין שאני פחות אקטיבי ממה שחשבתי, שאני הרבה יותר חזק וסבלני מכפי שתיארתי לעצמי, הוא הגמיש אותי, גרם לי לחצות את הגבולות שלי, שינה אותי וביגר אותי, ריסק אותי ושב וחיבר אותי בחזרה.

אני חושב שעשיתי לו בדיוק את אותו השירות בלי שאף אחד מאיתנו התכוון לכך – זה פשוט קרה.

כיום אנחנו לא יכולים אחד בלי השני. אולי יום אחד נמצה את הקשר וניפרד, אולי נמשיך להיות יחד כל החיים. לא יודע.

לפעמים הוא משגע אותי בדרך שבה הוא חודר מתחת לעורי, נכנס לי לורידים, מנער אותי ומאלץ אותי לצאת מתוך עצמי, לחיות מחוץ לראש שלי.

אני מטריף אותו כשאני דורש ממנו להירגע, להתרכז, למתן את האימפולסיביות שלו, לחשוב ולתכנן קדימה במקום לירות מהמותן.

לפעמים אנחנו משלימים זה את זה, לפעמים מתיזים ניצוצות. אני מהווה יריב שקול כנגדו והוא אוהב את זה, אבל גם מתוסכל מחוסר יכולתו להגיד לי את המילה האחרונה.

לפעמים אנחנו מתנהגים כמו שני קשישים נרגנים, דואגים זה לזה, מציקים אחד לשני, משגעים איש את רעהו.

הוא צועק עלי שאקח תרופות, אני מציק לו בגלל האופנוע השטני שלו, אבל מצד שני אנחנו נותנים אחד לשני חופש, מבינים בלי הרבה מילים שלכל אחד יש צורך במרחב הפרטי שלו. אני מבלה לבד עם החברים הרוסים שלי – בוריס ושות`. הוא מסתובב בלעדי עם החברות שלו.

הוא צוחק ואומר שהוא לא מקנא כי בוריס מבוגר מכדי לזיין, אני מתלוצץ שהוא לא מסוגל להעמיד את הזין עם נשים.

שנינו לא בטוחים לגמרי שזה נכון, אבל מעדיפים לדבוק באמונה שככה זה, אם כי בסתר ליבנו אנחנו יודעים שלא זה מה שחשוב, החשוב הוא שהוא זקוק לנשים בחייו, כשם שאני נהנה בחברת גברים מבוגרים.

"אתה והכוסיות שלך." אני אומר, וממציא להן שמות מגוחכים.

"אתה והדובים הקשישים שלך." הוא מגחך ומציע לי לקנות להם ויאגרה, ובכל זאת, בסופו של יום אנחנו מעדיפים להירדם חבוקים אחד בזרועות השני, וחושבים אחד על השני גם כשאנחנו עם אחרים.

הוא אש ואני מים. הוא חם ופזיז ואני קריר ומתון. הוא קנאי ושתלטן, אני פשרן וסבלני. הוא בטוח תמיד שהצדק איתו, ואילו אני רואה תמיד את כל הצדדים של המטבע.

לכאורה הפכים מוחלטים, ובכל זאת אנחנו מבינים זה את זה לגמרי ולא זקוקים להרבה מילים והסברים כדי לקלוט אחד את מחשבות השני.

אם הייתי מאמין בגלגול נשמות הייתי אומר שבטח נפגשנו קודם בחיים קודמים, אבל מאחר ואני לא מאמין בקשקוש הניו אייג`י הזה אז כנראה שזו פשוט אהבה.

6. זה הסידור שלנו

במוצאי שבת הוא חזר עצוב ומדוכדך נורא וניסה להעמיד פנים שהכל בסדר ושהוא בילה נפלא עם המשפחה.

אחרי כמה דקות העמדת הפנים הזו התמוטטה והאמת יצאה לאור – האמת הזו, מה קורה לה פתאום? כל הזמן היא מתעקשת לצוף על פני המים, לבקוע את מסך השקרים המרגיע והמנחם. חתיכת קוץ בתחת, האמת הזו!

הוא סיפר לאחותו הגדולה, והיא סיפרה לאחיו הגדול, שסיפר לדודה, שסיפרה .... חד גדיא חד גדיא, ואנחנו אפילו עוד לא בחנוכה.

אז זהו זה – גם ההורים שלו כבר יודעים שאני נשא. לא די בכך שהם צריכים לסבול שהוא הומו, ושהוא חי עם גבר מבוגר (אני) שדרדר אותו לתרבות רעה ושלולא הוא (כלומר אני) נרי שלהם היה מפזז עכשיו במסיבה עם חבורה שלמה של כוסיות בתוליות מבית טוב המשתוקקות להתחתן איתו (או לפחות לשבת לו על הפרצוף), עכשיו הם צריכים גם לחרוד לבריאותו ולחייו.

"סך הכל הם צודקים." אמרתי אחרי שהוא גמר לספר לי איך נודע להם (חד גדיא), ואיך הם הגיבו (אוי ואבוי), ומה הוא אמר (אנחנו נזהרים ואני אוהב אותו).

"שתוק אידיוט!" צעק נרי והתחיל לטפטף. קודם מהעיניים ואחר כך גם ממקומות אחרים.

היה גדול כמו תמיד, אבל סקס, טוב ככל שיהיה, הוא לא פתרון לכל דבר. בטח שלא לבעיה שניצבת לפנינו.

"אתה כועס שסיפרתי?" הוא שאל אחר כך, כששכבנו מכורבלים יחד לפני השינה.

"לא, בכלל לא, האמת, אני מתפלא שהצלחת לשמור את זה בסוד עד עכשיו."

"עד שלא חזרתי מאמריקה בכלל לא חשבתי על זה שאתה ... שאתה ... חיובי." תמיד המילים נתקעות לו בפה כשהוא מדבר על המחלה שלי.

"אני לא מבין למה זה נעשה כזה סיפור דווקא עכשיו!" הוא כועס עלי.

"זה תמיד היה כזה סיפור, אבל עד היום הדחקתי. רק אחרי שנסעת ואני חליתי... נו, די. בוא נלך לישון."

"לא רוצה, עוד מוקדם." הוא מדליק טלוויזיה, יש לנו אחת מול המיטה, ליד המחשב. אנחנו רואים בערוץ דוקו תוכנית על סרטי פורנו באמריקה ואיך, בגלל שחקן אחד שחטף איידס בברזיל, השביתו את כל התעשייה לכמה שבועות.

דווקא ענף הפורנו ההומואי יצא הכי בסדר – בניגוד לשאר הם בעיקרון ובלי שום יוצאים מהכלל לא מצלמים בלי קונדומים!

כל הבעיה התחילה בגלל שהבדיקה נערכה מוקדם מידי ולא תפסו את המחלה שלו בזמן, אבל הומואים יודעים שאסור לסמוך על בדיקות, רק על קונדומים!

כל הכבוד לכם! למרות שאני לא אוהב את העבודה שלכם עשיתם אותי גאה.

 ורק בבוקר הוא סיפר לי שהוא יחזור הביתה די מעט השבוע בגלל ... לא חשוב, ענייני צבא, או שאולי לא?

יכול להיות שככה עדיף.

בסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, הוא נכנס סוף סוף הביתה

"אל תדליק את האור!" הוא אומר ומתחיל להתפשט בחושך, אבל זה כבר מאוחר מידי - אני, כשמעירים אותי משינה, דבר ראשון אני חייב להשתין - וכשהלכתי להשתין הדלקתי אוטומטית את האור.

הוא מיד סובב את הראש שלא אראה אבל ברור שראיתי, הוא חטף מכות! לא משהו נוראי, אבל יש לו שריטה על המצח וחבורה על הלחי.

"נו, ספר מה קרה?"

"לא רוצה!" הוא דוחף אותי בגסות, "אמרתי לך לא להדליק את האור, למה הדלקת?"

"כי הייתי צריך פיפי, וחוץ מזה אמרת שלא תבוא היום, למה באת?"

"ככה! כי בא לי! למה, מי אתה שתגיד לי מה לעשות?"

ואז הוא מתנפל ודוחף אותי על המיטה, קופץ עלי, מרביץ, נושך, מקלל, מתנהג כמו מופרע, ואם לא די בכך הוא גם מסריח מאלכוהול וסיגריות אחרי שהחלטנו כבר מזמן שהוא לא מעשן יותר, ומפסיק להסתובב בברים ולהסתבך בקטטות.

"שתית ועישנת." אני קובע, מתהפך, מתיישב עליו ומרסן אותו בקלי קלות.

עכשיו הוא שוכב על הבטן, ערום לגמרי חוץ מתחתונים צמודים לתחת הקטן והשחום שלו. אני בלי תחתונים, רק עם גופיה, יושב עליו, מחזיק לו את הידיים מאחורה כמו שוטר, ככה הוא אוהב אז זה.

"אז שתיתי ועישנתי!" הוא מתריס בחוצפה, "אז מה? מה תעשה לי?"

"תכף תראה, חוצפן אחד!" אני אומר ברשעות, ובלב נאנח - עוד פעם הקטע הזה!

כל כמה שבועות הוא צריך שאני "אחנך אותו". אני עושה מה שצריך וגם נהנה בסך הכל - זיון זה זיון, ואיתו זה תמיד נהדר, אבל מה עם קצת רוך ואהבה?

אז מה אם אני חזק יותר ושעיר יותר ונראה בריון ערס? אם מנשקים אותי אני לא נהנה? אם מלטפים אותי אני לא מתחרמן? למה באלימות?

לא יודע למה, מידי פעם הוא אוהב את זה ככה וזה הסידור שלנו - סידור אילם שמעולם לא דנו בו, לא לפני, לא אחרי, ובטח לא תוך כדי.

אז איפה היינו? אני יושב עליו, לוחץ לו ברכיים לתוך הכליות, בתוקף, אבל בעדינות - הוא כזה רזה החבר המופרע שלי, אני פוחד להזיק לו - מוריד את הגופייה שלי, מגלגל אותה וקושר לו את הידיים מאחורי הגב ואז מושך מעליו את התחתונים.

די מצחיק איך הוא מקלל אותי ודורש שאניח לו, אבל בעצם עוזר לי להיפטר מהבוקסר שלו.

כשהוא ערום לגמרי אני מכריח אותו לעמוד על הברכיים, מצח על מעקה המיטה, תחת באוויר.

שם יד על הגב הארוך והדק שלו כדי לייצב אותו והוא מתעצבן, מקלל אותי, מתפרע, ורק כשהוא משתתק סוף סוף אני יודע שאפשר להתחיל לזיין.

בדרך כלל הוא עושה סיפור גדול מזה שאני מזיין אותו ותמיד מתווכח שהפעם תורי. בדרך כלל אני מפסיד, או סתם מוותר, כי אני מעדיף סקס ולא ויכוחים, אבל במקרים המיוחדים האלו אין ויכוחים - אני הבוס ואני מזיין אותו באיזה תנוחה שבא לי!

אחרי קונדום ושימון וכל זה אני חודר אליו בתנוחת כפיות ואז, אחרי שהוא קצת נרגע, משעין לרגע את הראש על הזרוע שלי, מתחיל לתאם את התנועות שלו עם אלו שלי ובקיצור, מתחיל להרגיש נוח, אני פתאום אומר לו בשקט באוזן, "רצית לדעת מה אני אעשה לך, נכון?" ומתיישב פתאום בבת אחת.

אני צריך לעשות את זה מאוד מאוד בזהירות, להחזיק אותו טוב קודם, לחשב כל תנועה ככה שבבת אחת אגיע ממצב של שכיבה על הצד לישיבה על התחת כשהוא משופד עלי.

בגלל זה אני מקפיד לשכב עם הגב לקיר, וככה שכשאני מתיישב אני יכול להישען לאחור. עכשיו הזין שלי ממלא את התחת שלו לגמרי. זה כל כך טוב - הוא כל כך הדוק ולח וחמים - אני מרגיש את הביצים שלו על שלי, סימן שכל הזין בפנים. גם הוא מרגיש את זה וגונח ומייבב שאני גדול מידי וכואב לו.

"שתוק!" אני פוקד עליו בחומרה. שם יד אחת על הפה שלו אבל בעדינות כדי לאפשר לו ללקק לי את היד - הרווח בין האצבעות נורא רגיש וזה מדגדג ונעים בטירוף – וביד השנייה משפשף לו את הזין, ומידי פעם מגוון וצובט אותו בפטמות ונושך אותו בעורף.

בין לבין אני אומר לו שהוא ילד חצוף, שמגיע לו עונש, ושאני אחנך אותו לא לשתות, לא לעשן, ולא לחזור מאוחר.

הוא מתנשם, מיילל, מתפתל מעלי, ובסוף פורץ בבכי וגומר. שנייה אחר כך גם אני גומר ואחר כך אנחנו חוזרים לשכב כמו כפיות מותשות ומתנשפות.

אחר כך הוא לוחש, "תודה חמוד." ובורח למקלחת, וחוזר כשהוא שוב נראה כמו תמיד חוץ מקצת סימנים אדומים על התחת והעורף ששנינו מתעלמים מהם כאילו הפכנו לעיוורים.

אני שואל את עצמי לפעמים אם זו הסיבה שאנחנו עדיין יחד אחרי כל הזמן הזה.

7. בלי אוויר בגוף

היום סימנתי להבים של מקדחה. לא יודע איזה מקדחה, משהו תעשייתי כנראה. הלהבים היו די גדולים ומאוד מאוד חדים וצריך להבריג אותם אחד אחד לפני הצריבה, ולשים לב טוב טוב כי אחרת הכתובת לא יוצאת במקום, וזה פסול.

עד שתפסתי את העיקרון פסלתי שניים, אבל אחר כך הבנתי שצריך לשים לב לנקודה האדומה של הלייזר, זו שאני מכבה בדרך כלל כי היא מעצבנת לי את העיניים. אחר כך הכל כבר רץ למישרין, חוץ מזה שהאצבעות שלי נשחקו לאט לאט בגלל הלהבים המז...

"אני חושב שנמחקו לי הטביעות אצבעות." הודעתי לאיציק שבא מידי פעם לראות מה שלומי.

"יופי, אז תוכל לרצוח אותי בלי להשאיר שום עקבות." הוא ניסה להתבדח, ומיד ידעתי שיש עוד עבודה, וצדקתי.

ארבע קופסאות של מנועי בן טל. כל קופסא זה עשרים חתיכות והמנועים שלהם כל כך קטנים שצריך לצרוב אותם בשלושה שלבים - עניין של פוקוס, לא משנה, עזבו. זה מעצבן ומוציא את העיניים, ומעייף, ומשעמם עד מוות.

עבדתי שם עד שתיים ומשהו וגמרתי רגע לפני שבא השליח של מוניות אביב לקחת את הלהבים.

חזרתי הביתה רצוץ מעייפות ומצאתי את נרי במטבח, מבשל מרק. רק לפי הריח ידעתי שזה יהיה חריף נורא ושמחתי כי הגרון קצת כאב לי ובא לי משהו חם וחריף.

חשבתי שזה רק אני, אבל גיליתי שכולם אצלנו בעבודה טיפה מקוררים. שירי המזכירה נדבקה מהילדים שלה באיזה וירוס נבזי של עונת מעבר והביאה אותו לעבודה כשי לחג.

"מה אתה עושה פה בכלל?" נזכרתי פתאום שהוא אמור להיות בבסיס.

"אני גר כאן, מפגר!"

"אבל אתה בתורנות השבוע, אל תגיד לי שברחת עוד פעם מהבסיס?"

"אנשי קבע לא בורחים מהבסיס, אני פשוט ... אל תדאג, יהיה בסדר." זה מה שהוא אומר לי תמיד כשהוא מסתלק בלי רשות.

אם הוא חושב שאני אבוא לבקר אותו בכלא ...

אחר כך הוא נתן לי מרק, מדד לי חום (37.5 זה לא חום, אבל בכל זאת כל הגוף כואב לי), נתן לי אקמול ועשה לי עיסוי בגב. בעוד שנייה הוא עומד לכבות לי את המחשב ולהשכיב אותי במיטה.

למחרת קמנו יחד ועשינו אהבה, הפעם היה תורי ואהבתי את זה. לא יודע למה חשבתי פעם שזה עונש לקבל זין. היה ממש נהדר!

אחרי התחלה כזו היה לי תאבון לארוחת בוקר גדולה. אכלנו יחד ואחר כך נסעתי לעבודה שמח וטוב לב - אני מגיע במונית או באוטובוס כי הרי כבר אין לי רכב (חסכוני מאוד אם כי לפעמים קצת מבאס).

העבודה הלכה מהר וטוב מכפי שציפיתי. איציק הטיל עלי לארוז גלופות והסתלק לו לאי שם, משאיר אותי לבד.

די שמחתי כי אני אוהב לעבוד בשקט לבדי. הרדיו מנגן משהו שקט, אני עסוק, מתרכז לא לטעות ולא לפשל, ואז הנייד שלי מצלצל!

על הקו ידיד וותיק - דדי. הוא משרת עם נרי באותו בסיס ויודע עליו דברים שאני לא יודע ולא רוצה לדעת.

מאז שאני ונרי חזרנו להיות יחד הקשר ביני לבין דדי התקרר, אני מודה שלא עשיתי שום דבר כדי לחמם אותו ויש לי סיבה טובה - דדי הוא מסוג האנשים שנהנים לספר לי דברים לא נעימים שמכאיבים לי ולהדגיש שזה רק לטובתי ובגלל שהוא חבר טוב שלי.

לא יודע למה הוא עושה את זה, לא יכול להיות שהוא באמת חושב שאני אוהב לשמוע על ההתנהגות הסטרייטית של נרי בבסיס?

בזמנו, לפני שפגשתי את נרי ... היו כמה ימים שהיינו יחד וכמעט שהיה מצב ... אבל פתאום  דדי החליט שלא מתאים לו. הוא אמר בכנות שמפריע לו שאני נשא, וחוץ מזה גם אם הייתי בריא הוא היה עוזב כי הוא רוצה חבר מבוגר יותר, אחד שהוא עשיר ושווה יותר ממני.

הבנתי את זה ולא עשיתי עניין.

נכון שקצת נפגעתי, אבל לא נטרתי לו טינה, נשארנו ידידים

נתתי לו לגור אצלי כשהוא ברח מהבית, ניחמתי אותו כשהחבר שלו נסע לאילת בלעדיו, ואני עוד זוכר איך הוא הקיא לי על המיטה בדירה הישנה בגלל איזה אקסטה שהוא לקח.

למרות שדי כעסתי עליו אז - המזרון הסריח נורא, הייתי צריך לשטוף אותו עם סבון ומים והכתם אף פעם לא ירד לגמרי - בכל זאת נשארנו ידידים.

הוא זה שהביא את נרי לדירה שלי אחרי שנרי התלהב מהתמונה שלי. הם התערבו על מנה פלאפל שעוד באותו לילה אני ונרי נגיע יחד למיטה.

מי ציפה שבגלל התערבות טיפשית בין שני חיילים משועממים תצמח אהבה וזוגיות? אני חושב שאחרי שדדי הבין שאין אף חבר עשיר ומפנק שממתין לו על סוס לבן, ושהוא החמיץ הזדמנות לאהבה כשויתר עלי הוא התחיל לקנא.

אולי בגלל זה הוא מנסה בכל כוחו לקלקל ולסכסך? מאז שאני עם נרי הוא כל הזמן מספר לי דברים לטובתי, דברים שאני לא רוצה לדעת. מצד שני אולי הוא באמת חבר שלי וכואב לו לראות שנרי "בוגד" בי?

בעיני זאת לא בגידה. ככה זה אצלנו. למרות שאף פעם לא ממש דיברנו על זה היחסים שלי עם נרי הם יחסים פתוחים בתנאי שהוא יעשה את זה רק עם בנות ואני רק עם בוריס - האקס שלי, וגם זה רק לעיתים רחוקות.

אני יודע שזה ממש מוזר, אבל ככה זה אצלנו.

נחזור לשיחה עם דדי - הוא התקשר להגיד שנה טובה, וחג שמח, ומה שלומך, ואיך היה בחו"ל, ובהתאם למדיניות החדשה שלי של להפסיק עם השקרים גיליתי לו שלא הייתי בחו"ל אלא בבית חולים. היה לי מעין משבר נפשי אחרי שנרי נסע לקורס ואושפזתי לכמה שבועות, אבל אני בסדר עכשיו.

דדי אמר שהוא מצטער ואיחל לי שאהיה בריא ואחר כך מדבר לפי תומו, מתנהג כאילו שהוא לא יודע בכלל שאני ונרי עדיין יחד, שאל אותי עם כבר פגשתי את החברה החדשה והחמודה של נרי?

ככה נודע לי שאני לא מדמיין ונרי באמת התרחק ממני בזמן האחרון. כבר כמה זמן הרגשתי את זה בלב למרות שהוא לא אמר לי כלום. אני חושב שהוא עדיין אוהב אותי מאוד והוא דואג לי ומטפל בי וישן איתי והכל, אבל בגלל הנסיבות הוא מתחיל להתרחק וזה בסדר.

אני אפילו שמח בגלל זה -  ככה צריך להיות!

דדי סיפר לי שנרי יוצא עכשיו עם בחורה אחת נורא נחמדה שהגיעה רק לפני כמה שבועות לבסיס - קצינה צעירה ובלונדינית ממוצא רוסי - והשתפך בצורה מעצבנת כמה נחמד הם נראים יחד ואיזה נחמד זה שהוא כהה ושחום והיא בהירה וכחולת עיניים.

אמרתי שלא ידעתי עליה כלום ושאני ונרי רק שותפים לדירה עכשיו, אבל כבר לא קרובים במיוחד.

אז בסדר, נכון שאמרתי שאני מפסיק לשקר, אבל גיליתי שמאוד קשה להגיד כל הזמן רק את האמת. אני חושב שאחזור לשקר פה ושם כי יש גבול לכמה אמת אני יכול לעכל.

אחר כך שיניתי מהר נושא ודברתי עליו - על החבר החדש שלו, על הוריו ועל התוכניות שלו לאחרי השחרור (נסיעה לתאילנד כמובן- מאחל לו שילך שם לאיבוד ולא יחזור לארץ לעולם), ואחר כך נפרדנו כידידים, עלק.

מוזר שבהתחלה בכלל לא הרגשתי כלום. המשכתי לעבוד כמו תמיד, מתנהג כאילו היה מדובר באנשים שאני לא מכיר, רק אחר כך, אחרי שהגעתי הביתה זה התחיל.

פתאום התחלתי להרגיש חולה נורא. כבד ועייף כזה ואחוז בחילה איומה.

לא אכלתי ולא הלכתי לפילאטיס ולא עשיתי כלום, אני שוכב במיטה, אומר לכול מי שמתקשר שאני קצת חולה, סתם איזה וירוס או משהו.

מזל שיש לי את הבלוג הזה לכתוב בו מה אני מרגיש - ככה זה ואין טעם לכעוס או לבכות או להתמרמר.

השלמתי עם זה שהוא דו מיני ושיש לו את החיים שלו. זכותו לחיות אותם הכי טוב ונכון שהוא חושב. אני צריך לזכור שהוא צעיר ובריא ויפה ורוצה חיים נורמאליים.

אני רק השותף שלו לדירה, בעצם בעל הבית שלו. נכון, פעם היה מה שהיה, אבל זה נגמר.

שורה משיר כל הזמן מנקרת לי בראש – וחיכיתי לך שעות בלי אוויר בגוף – עכשיו אני יודע איך מרגישים כשאין אוויר בגוף. 

8. פרידה זוחלת

כשהוא לא ישן איתי הוא נוהג להתקשר בבקרים. הוא יודע שאני ער כבר משש בבוקר והוא אוהב לדבר איתי לפני שהיום מתחיל, להיות בטוח שקמתי ושהכל בסדר.

הבוקר הוא לא התקשר. לפעמים שתיקה אומרת יותר ממילים. הימנעות והתעלמות גם הם סוג של אמירה.

חזרתי עייף ומדוכא מהעבודה וגיליתי שליאור חזר מחו"ל. הוא עמד באמצע הסלון, טובל בתוך ערמות של בגדים חדשים שנשפכים ממזוודות חדשדשות. סביבו חגה חבורה של החברים המעוצבים שלו, נרעשים,  מודדים בגדים, ומצייצים בהתרגשות עצומה.

רק מיצי לא השתתף בחגיגה אלא העדיף להישאר בחוץ ולגרף עלים - הפרחים האלו של הבוגונוויליה לא מפסיקים לנשור וללכלך.

חיבוקים, נשיקות, שתי חולצות יפות מתנה, ואני מתחמק החוצה. מיצי ממשיך לגרף, פניו נפולים, כל שפת הגוף שלו אומרת אומללות.

"נו, מה קרה ילד?" אני שואל ועוזר לו לסחוב את הפח הגדול לבור הקומפוסט שאנחנו מטפחים בקצה הגינה. "ליאור שכח להביא לך מתנה?"

"הוא הביא לי גופיה וחולצה ואני נראה בהן שמן ומגעיל." הוא אומר בעצב ומביט כלפי מטה אל גופו במבט מלא שנאה.

הוא כל כך מתוק וחמוד בעיני, מין דובון עגלגל ורך. אני חסר אונים כנגד השנאה שהוא חש כלפי עצמו.

"הייתי מת להראות כמוך." הוא אומר בכמיהה.

"האמת שאני רזה מידי, אני צריך לעלות קצת במשקל." אני מגלה לו, ומרים את הטריקו לבדוק את הבטן שלי שאבוי, עדיין לא הסתמנו בה שום ריבועים סקסיים.

"אתה נהדר." אומר מיצי ומביט בי בעיניים לחות.

"גם אתה חמוד מיצי, אבל... "

"כולם אומרים שלך ולנרי יש יחסים פתוחים." הוא נכנס לדברי ומניח יד לחה על זרועי.

"הם פתוחים רק מהצד שלו." אני מנסה להתבדח, אבל מיצי מרגיש שנגע בנקודה כואבת ומתחיל להתנצל, מה שמרע את המצב עוד יותר.

למזלי הטלפון מצלצל ומציל אותי. זה שוב נרי. השיחה שלנו היא מופת של דיפלומטיה זהירה ודוגמא מזהירה לאיך לדבר מסביב לנקודה.

הוא רוצה לדעת אם כבר גונבו השמועות לאוזני, ואני מנסה להתחמק ולא להודות שדיברתי עם דדי.

"ראיתי אתמול את דדי בחדר האוכל." הוא נשבר לבסוף, "הוא מסר לי ד"ש ממך."

"אה, כן. באמת דיברתי איתו אתמול." אני מפטיר כלאחר יד.

משתררת שתיקה שמרגישה ממושכת אם כי היא אורכת שנייה וחצי בערך, ואז שנינו מתחילים לדבר בבת אחת. לא שומעים אחד את דברי השני אבל מבינים כל מילה. הרי אנחנו יודעים מי זה דדי.

"זה לא מה שאתה חושב!" הוא אומר לבסוף בקול זועף, ואחר כך שואל איזה שם אני עומד להמציא לה הפעם. השמות המגוחכים שאני מעניק לחברות שלו זו מעין מסורת שהתחילה עם ספירית, ואחר כך היו שיבולת וקשקושית וסיגלית ו... לא זוכר כבר.

"שום שמות נרי, לא הפעם." אני מבטיח.

"זה לא אומר שאני לא אוהב אותך." הוא לוחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול לשמוע אותו.

"גם אני אוהב אותך נרי, ובגלל זה אני חושב שטוב שיש לך מישהי. אתה צריך לבלות איתה את החג, לעשות קצת נחת להורים."

"לך תזדיין!" הוא צועק בכעס, שוכח פתאום שהוא בארון. המבטא המזרחי הקל והמלבב שלו נעשה מודגש יותר, כמו תמיד כשהוא מתעצבן ומקנא.

"שמעתי שמיצי, השותף החדש של ליאור נמרח עליך בכל הזדמנות, האוחצ`ה השמנה הזו."

"לפחות יש לו זין." אני אומר בשלווה.

זה הכי מרגיז אותו - אני נשאר קר רוח ורגוע כשהוא כועס. למדתי את הטריק הזה מהבוס שלי.

אחר כך שנינו מתמלאים חרטה על המריבה המכוערת הזו ומתאמצים להיפרד בצורה יפה. הוא מתנצל שעליו להיות בשישי אצל הוריו ומבטיח שאולי במוצאי שבת...

אני ממהר להרגיע שזה לא חשוב. לא נורא, שיבוא מתי שהוא יכול, זה תמיד יישאר הבית שלו.

תוך כדי שיחה אני מרגיש איך הפרידה שלנו מתחילה להתממש לאיטה - פרידה זוחלת כזו שמכאיבה יותר מחתך אחד מהיר ודי.

אחר כך מיצי דופק בדלת ושואל מה דעתי על החולצה שהוא קיבל מליאור. זו חולצת טריקו נחמדה עם ציור של מגדל פיזה נטוי על צידו.

אני מחמיא לו בפיזור נפש ומציע לו לאכול איתי ארוחת ערב - סלט, חביתה, טוסטים.

האוכל טעים, אבל הוא מנסה להמעיט באכילה ואני לא מסוגל לאכול כלל. מזל שסתיו ודני מתפרצים פנימה רעבים ועוזרים לנו.

אחר כך הם הולכים ואנחנו נתקעים מול החדשות. מיצי מניח ראש על ירכי, משחק בעדינות באצבעותיי. הוא באמת נורא מתוק ועדין ויש לו ריח נחמד.

"אתה מתוק כל כך." אני אומר מלטף את לחיו העגלגלה והסמוקה כשל ילד.

"תודה על המחמאה, חבל שאתה מעדיף טעם חריף." הוא מנסה להתבדח בלי הצלחה.

אני מרגיש שהוא לחוץ. ידיו הרועדות והבליטה בין רגליו מסגירות אותו.

"מיצי." אני מכבה את הטלוויזיה ונשכב על הספה לצידו. לא רק ידיו רועדות, כל גופו רוטט כנגד גופי, "אתה ממש מתוק, וחמוד, ושווה, באמת, אבל ..."

"כן, בטח." קולו מריר, קול של אחד שספג המון אכזבות ודחיות. "עכשיו תגיד שזה לא אני זה אתה."

הוא מנסה להסתלק ועלי לאחוז בו בחזקה כדי שלא יברח לפני שאני מסיים את נאומי. "מיצי תפסיק, תן לי להסביר, אני נשא איידס מאמי. יש לי שריטות מפה עד סוף המילניום, והסיפור שלי עם נרי עדיין לא ברור לגמרי ו...."

מה שקרה אחר כך עדיין לא ברור לי לגמרי. את המשפט שרציתי להגיד לא סיימתי, זה בטוח, ואחר כך אני זוכר נשיקות רטובות ומתלהבות עם המון לשון, ידיים זריזות מורטות מעלי את בגדי, וגניחות ואנקות, שלי ושלו,

כמה דקות אחר כך אני על המיטה שלי, ערום, והוא כורע בין ירכי עם קונדום שצץ אלוהים יודע מהיכן.

אחר כך כבר אין דרך חזרה. אני מסתחרר במערבולת של חרמנות וייאוש שגורמות לי להשליך את האיפוק והתבונה לכל הרוחות ומזיין אותו.

הוא ישן עכשיו במיטה שלנו, הישבן שלו, עגלגל ומתוק כמו לחמנייה חמה, רך ומתמסר בדיוק כמותה, מבצבץ מתוך הפיקה הדהוי שלנו וראשו נח על הכרית של נרי כאילו שזו זכותו מאז ומעולם.

למרות סירובו להדליק אור הצלחתי להבחין שיש לו פלומה רכה ובהירה על כל הגוף, ותלתלים קטנים ומתוקים על החזה והבטן. הוא בהיר עור ורך כמו תינוק, ותודה לאל, הוא פסיבי לגמרי וללא שום עוררין.

אני יוצא לסגור את הטפטפות בגינה ונתקל בליאור ובחבר שלו החייל שבא סוף סוף הביתה. הם מרוחים על מזרן בכניסה לזולה, מחובקים, חולקים בקבוק בירה וג`וינט. 

"שמענו את השמנצ`יק עושה אצלך חיים משוגעים." מגחך ליאור.

אני נבוך, מסמיק קצת. מיצי די רעשני כשהוא נהנה והחלונות היו פתוחים.

הם מקנטרים אותי קצת, ואז ליאור מעיר שמיצי נדלק עלי מהרגע הראשון שראה אותי ושכולם, חוץ ממני, שמו לב לזה, אפילו נרי.

"טוב שאתה ממשיך הלאה." הוא אומר, כאילו הפרידה שלי מנרי היא עובדה מוגמרת הידועה לכל.

איך זה יכול להיות שליאור שחזר רק היום מחו"ל יודע עלינו דברים שאני עדיין נאבק לעכל?

"תראה," אומר ליאור ומלווה אותי לדירה שלי, מניח לחייל שלו להירדם בשלווה בלעדיו, "נכון שנרי שלך נורא סקסי ושווה והכל, אבל תמיד היה לו את הצד הסטרייטי הזה אז אולי יותר טוב ש...."

למראה פני הוא משתתק לרגע, ואז ממשיך ואומר לי את כל מה שאמרתי לכם ולעצמי מאה פעמים לפחות - זה לא אומר שהוא לא אוהב אותי יותר, אבל אם זה מה שהוא רוצה אז ככה עדיף...

"תוכלו להפוך ליזיזים." מציע ליאור בנחת, "יש המון סטרייטים נשואים שמזיינים גברים מהצד."

"כן." אני אומר, "בטח, יזיזים, למה לא?" אבל יודע בלב שלא. עם כל אחד אחר כן, אבל איתו לא!

9. כערת דוהרת

מה אני הולך לעשות עם המיצי הזה? ברור לי שמה שקרה אתמול בלילה היה טעות. אני שואל את עצמי מה בעצם קרה? מנסה לחשוב בהגיון ומתבלבל – להגיון אין שום קשר ליחסים בין בני אדם.

אז מה היה לנו שם - היה זיון ואחר כך ישנו יחד, קורה כל הזמן להמון אנשים. אני בטוח שזה קרה גם לכם, לא?

הוא יודע מי אני ומה המצב שלי - נשא איידס מבולבל שלא יודע אפילו אם יש לו או אין לו חבר - מציאה קטנה מאוד לכל הדעות ובכל זאת... בלגאנים!

הרי אמרתי לכם שקשרים בין בני אדם הם דבר חסר הגיון לחלוטין אז מה אתם מתפלאים.

הכי פשוט שאנסה להסביר צעד אחר צעד מה קרה.

בלי שדיברנו על זה קודם נוצר מצב שמיצי ישן אצלי בלילה. הסכמתי בלי ויכוחים. היה לי נעים איתו ולא היה לי לב להעיף אותו. מבחינתי זה היה קשר של סקס וכיף ותו לא.

למיצי מסתבר היו רעיונות אחרים ואני נמושה שאין לי די אופי ואומץ להגיד לו שאני עדיין מאוהב בנרי עדיין חושב ומתגעגע אליו. עדיין מקווה שאולי הוא יתעשת ונחזור להיות שוב יחד, אם כי אני יודע שתמיד נרי ירצה גם נשים ואני תמיד אשנא את הקטע הזה אצלו.

מצד שני גם הוא שונא אצלי הרבה דברים – הקטע שלי עם דובים מהזן הרוסי והחנוניות שלי שמעצבנת אותו כל פעם מחדש ו... לא חסר.

אחרי שאכלנו יחד ארוחת בוקר והוא הסתלק לעבודה עלה בדעתי שגם הקשר שלי עם נרי התחיל באותה צורה – סתם סקס שלא לקחתי יותר מידי ברצינות כי עדיין הייתי שבור בגלל ארקאדי ולאט לאט האהבה אליו התגנבה אלי ותפסה אותי וכשארקאדי חזר לארץ נשארתי אדיש לגמרי לנוכחותו ואפילו התפייסתי עם בוריס ש"גנב" לי אותו.

מה גרם לי לאהוב את נרי למרות שעד אז חשבתי שאני נמשך רק לבחורים בהירים ופאסיביים? קודם כל התבגרתי מכל הקטע הזה של טיפוס גופני והתקבעות על אקטיביות בלבד ודבר שני – הוא טיפל בי.

אני אוהב שמטפלים בי, שמפנקים אותי, זה קונה אותי לגמרי. אני לא מדבר על משהו מוגזם, סתם דברים פשוטים של תשומת לב - להכין לי כוס קפה, לבשל בשבילי, לשאול מה שלומי, לברר אם יש לי די כסף למונית, להגיד לי שעדיף החולצה ההיא עם המכנס הזה, נשיקה על הלחי וליטוף של חיבה, סתם ככה בלי שום קשר לסקס.

מפגר וילדותי, אני יודע, אבל הדברים הקטנים הללו חסרים לי.

עד הצהרים מיצי התקשר פעמיים פעם לשאול אם אני כועס על מה שהיה בבוקר - אני מיד אפרט - ופעם שנייה לשאול אם להביא לי פיצה או סיני לצהרים, וכשהטלפון צלצל בפעם השלישית הייתי בטוח שזה שוב הוא ואמרתי מיד "מיצי, מה עכשיו? אני באמצע..." וזה היה נרי.

"אז עכשיו אתה איתו?" הוא שאל בחמצמצות, ואני הסתבכתי וגמגמתי, וכרגיל זה נגמר בכך שלא החלטנו ולא סגרנו כלום, חוץ מזה שהוא אולי יקפוץ אלי במוצ"ש ואולי לא.

ועכשיו למה שקרה בבוקר – קמתי ומיד רציתי להשתין, כמו תמיד בבוקר, ובלי לחשוב על זה בכלל פתחתי את דלת השירותים. מיצי עמד לפני הראי בתחתונים והתגלח וכשראה אותי צעק בבהלה וסגר בכוח את הדלת ישר בפרצוף שלי, מתנהג כמו בחורה שגבר זר תפס אותה ערומה.

הלכתי להשתין בבית השימוש הקטן שבכניסה ועד שחזרתי הוא כבר היה לבוש ונבוך מאוד. ניסיתי להבין מה עובר עליו ושמעתי רק גמגומים על זה שהוא שמן מידי ונורא שעיר והוא מתבייש שאני אראה אותו באור מלא.

"אבל ... מיצי, היינו יחד במיטה, הרי אני כבר ..." ניסיתי להכניס קצת הגיון במצב המשונה הזה, אבל כמובן שהגיון פשוט והומואים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו.

אולי זו הייתה טעות לחבק אותו ולהגיד שאני מבין ושלדעתי הוא מתוק וחמוד ואני אוהב אותו כמו שהוא - שמנמן כזה ושעיר.

מעודד מתגובה שלי הוא הסביר לי שבגלל שנרי כל כך חלק וחטוב הוא חושש מההשוואה ופוחד להגעיל אותי ואני, במקום לקלוט שזה אות אזעקה שמחייב נקיטת אמצעי זהירות חמורים, המשכתי לחייך כמו דביל ולהסביר שאין לי שום העדפות גופניות מיוחדות והאופי של הבן אדם חשוב יותר מהצורה שלו ושאר מיני חארטה שאפילו ילדים בחטיבת הביניים יודעים שהם שטויות במיץ.

ומה היה העונש שלי על השטויות שדיברתי? בחיים לא תאמינו לזה! עונשי היה לאכול איתו צהרים. אוכל סיני טעים מאוד שהוא התעקש לסדר על צלחות ולהגיש לי, ואחר כך עוד סקס, שוב בחדר חשוך - עד כמה שאפשר להחשיך חדר בצהרי היום.

עד כאן הכל טוב ויפה תגידו, ובצדק, אבל אז בא הזין – הוא הולך לברית מילה של אחיין והוא נורא נורא מבקש שאבוא איתו כבן זוגו.

לא ראיתי את הפנים שלי בראי, אבל הרגשתי שאני מלבין מפחד. מיצי נחפז להסביר מהר מהר שהוא מחוץ לארון כבר שנים (כולו בן 23 מתי הוא הספיק?) ושההורים ושאר הקרובים שלו מקבלים אותו בלי בעיות ושהברית תהיה בבית פרטי, משהו צנוע ומשפחתי מאוד עם אוכל נפלא ובבקשה פולי ... זה נורא חשוב לו, ונהיה שם רק כמה דקות ו.... הלכתי.

כל מה שהוא אמר היה אמת - אוכל טעים, אווירה משפחתית מקסימה, וילה ענקית בקריות, והכי חשוב - משפחה חמה ומקבלת שמאוד מאוד אוהבת אותו ודואגת לו, דואגת כל כך עד שמצאתי את עצמי תקוע (אוחז צלחת מלאה כל טוב שמיצי הגיש לי במו ידיו) בין אחיו הגדול מצד אחד, ובן דודו המגודל מצד שני, עובר חקירה מדרגה שלישית בנוסח הפולני.

תאמינו לי שעדיף חקירה אצל השב"כ. הם חייכו והיו מנומסים וחביבים, אבל השאלות שלהם צלבו אותי בלי רחמים. אפשר לחשוב שאני מנסה לחזר אחרי האחות הקטנה והבתולית שלהם.

מי אני, ומה אני עושה, ובמה אני עובד, ומה דעתי על זה, ועל ההוא, ואיפה שירתי, ואיפה אני גר, וכמה אני משלם שכר דירה?

אהה! הבית שלך? אז בטח אתה משלם משכנתא? איזה רכב יש לך? אין לי וכן הלאה וכן הלאה.... חוץ מאשר לעשות בדיקת מלאי של התרופות שהחזקתי בכיס (יש לי קופסא מיוחדת כזו לתרופות עם סימון של השעות ביום כדי שלא אתבלבל) הם יודעים עלי כעת הכל, כולל מספר הנעלים וכמה סתימות יש לי בשיניים.

הייתי כל כך המום מהחקירה עד שלא התפלאתי איך הם יודעים שאני נשא.

בדרך הביתה הערתי שלא נראה לי שהוא מספר לכל המכרים שלו שאני נשא, ולא היה לי נעים במיוחד לעבוד חקירה כזו באמצע מסיבה.

מיצי הסמיק והתנצל המון, והתפתל מרוב מבוכה כשהסביר שהוא קרוב מאוד לאחיו ולבן דודו שאוהבים אותו ודואגים לו מאוד.

"אבל איך הם ידעו עלי, ולמה הם התנהגו כאילו שבאתי לבקש את ידך או משהו?" התחלתי להתחמם. הצתה מאוחרת זה שמי השני.

עד שהגענו הביתה הוא שפך את כל הסיפור – הוא נדלק עלי עוד לפני שיצאתי למילואים, אז הוא סתם הסתובב אצל ליאור כחבר של חבר, ובגללי הוא קפץ על המציאה ושכר אצלו חדר.

הוא כל הזמן קיווה ש... כולם דיברו על זה שנרי בוגד בי כל הזמן ולכן ... הוא היה בטוח שאני בחו"ל ואם היה יודע שאני בבית חולים הוא היה מבקר אצלי ו...

אז כבר היינו בבית והוא היה כבר שטוף בדמעות והתחנן שאסלח לו (על מה בעצם?) ונשבע שאף אחד מהקרובים שלו לא יגלה עלי שום דבר, ומה דעתי שנלך עכשיו לישון קצת ואחר כך נצא למסיבה?

טוב, הלכנו למיטה ושוב היה סקס ואחר כך הוא שוב נרדם. הוא משתדל כל כך במיטה, לא פלא שאחר כך הוא מתעייף ונרדם כמו תינוק.

גם אני ישנתי טיפה ועכשיו אני מנסה להכניס קצת סדר והגיון במאורעות היום.

למסיבה כנראה שלא אלך.

10. מישהו לאהוב

במקום ללכת למסיבה אני יושב בבית ומסתכל על התכנית `מישהו לאהוב` בערוץ דוקו ונאנח. כמה מקסים, טיפשי, יפה, מכוער, מיותר ושובר לב הוא הצורך הזה במישהו לאהוב.

איזה נפתולים ופיתולים, מעקשים ומכשולים, התלבטויות וייסורים, משחקי אגו ובלגנים שחלקם כל כך מיותרים אנשים עוברים עד שהם מגיעים לאהבה הנכספת.

כמובן שאני מתחבר בעיקר לדמות של הבחור ההומו הכל כך אופייני לתל אביב, ועם זאת כל כך אוניברסלי ומעורר הזדהות כללית.

בנסיבות מסוימות אני הייתי יכול להיות הוא, אם כי ספק אם הייתי מרשה לעצמי ליילל ככה לפני כולם, ואני די בטוח שלא הייתי הורס קשר אהבה בגלל רדיפה אובססיבית אחרי סקס.

אנשים משוכנעים שהם מחפשים קשר, וזוגיות, אבל בעצם הם מנסים לעשות תיקון, לרפא פצעים מהעבר, לסדר ביטוח לעתיד ל... לא יודע בעצמי מה הם מחפשים, אולי אישור שהם שווים, שהם כן יפים וטובים וראויים לאהבה?

השד יודע.

אני מתפלסף ומנסה לדחות את סיפור הפרידה שלי מנרי. עדיין לא מעכל שזה באמת הסוף, עדיין מרגיש את הכאב באבר הקטוע.

זה קרה בצורה סתמית כזו. לא הייתה מוזיקת רקע שתזהיר אותי שמשהו חשוב עומד לקרות אם כי בעצם ... הרי ידעתי כבר מזה זמן מה שמשהו חורק ביני לבינו.

כמה ימים אחרי שהוא נסע לקורס הארור הזה כבר ידעתי שנפל דבר, או שאולי צריך להגיד נפלה?

הרגשתי את זה בקול שלו, בהסתייגות הזו שבה הוא דיבר איתי, הרחתי את הריחוק שנדף ממנו למרות המרחק העצום שהפריד בינינו.

הוא הכחיש ואני רציתי להאמין. אמרתי לעצמי שאני מדמיין, שזה בגלל המרחק, בגלל הלחץ, בגלל העייפות, בגלל שהוא במסגרת צבאית שתמיד מדכאת אצלו את הצד ההומואי.  חיפשתי בשבילו תירוצים, התעניתי ונלחצתי ובסוף נשברתי ואושפזתי.

זה לקח כמה שבועות, אבל בסוף הם תקנו אותי - הדביקו והלחימו את השברים ושלחו אותי הביתה.

הוא חזר אלי למרות שניסיתי להיפרד ממנו, ולמשך זמן קצר ומאושר מאוד היה נפלא, ואז הוא שוב תפס מרחק. סקס היה כל הזמן, על זה לא ויתרנו, אבל את הנשמה הוא נתן לה ואני הרגשתי בזה ומיד ידעתי.

לא ממש הופתעתי כשהוא הגיע אלי במוצאי שבת ואמר לי, מתנצל על הקלישאה השחוקה שנפלטה מפיו מבלי משים - אנחנו צריכים לדבר.

עשינו שיחת סיכום קצרה שהיו בה יותר שתיקות מדיבורים ונפרדנו. ככה, פשוט ובלי יותר מידי בלגנים. החלטנו שדי, ולא מתאים יותר ונפרדנו.

הוא הודה שפגש אותה בקורס ונדלק עליה. לאט לאט זה התפתח למשהו רציני. אני, בלי לדעת עליה כלום, חשתי שהוא מתרחק ממני והחלטתי שגמרנו. זה זעזע אותו כל כך עד שהוא הלך וסיפר לה עלי, הציג את זה כאילו הוא תמיד היה סטרייט ורק בגללי הוא נסחף למעין קטע של הומואיות, אבל זו רק מעידה שנגרמה בגללי, לא בגלל שהוא הומו.

הרמתי גבות בלעג כשהוא אמר את זה, אבל הוא לא ממש קלט אותי. אני חושב שעכשיו הוא באמת מאמין בזה, שבעצם הוא סטרייט שסרח באופן חד פעמי בגלל גבר מבוגר יותר שסחף אותו לצד ההומואי.

מזל שהוא לא סיפר לה שאני גם נשא, גם ככה היא הזדעזעה מאוד. היה לה קשה להשלים עם הקטע הדו מיני שלו ובסוף הם נפרדו. אחרי שהוא חזר לארץ הוא חזר אלי, אבל המשיך לחשוב עליה והצטער מאוד שפגע בה.

שבועיים אחר כך היא צצה פתאום בבסיס שלו והקשר שלהם חודש. במשך כמה ימים הוא נקרע ביני לבינה - לי הוא לא סיפר כלום ולה הוא סיפר שהוא גר איתי כשותף לדירה בלבד.

הוא אמר שהוא אוהב את שנינו, אבל הוא לא יכול יותר לחלק את עצמו לשניים.

נכון, אני האהבה הראשונה שלו והוא בחיים לא יפסיק לאהוב אותי, אבל הוא עייף כל כך מללכת עם הראש בקיר, להילחם כל הזמן.

יש את הלחצים של המשפחה, ויש את הפחד שבצבא יגלו. הוא פשוט עייף, והיא נורא נחמדה, והיא נורא רוצה אותו בתנאי שהוא יבטיח לה לא לבגוד.

אז זהו, הוא החליט. הוא בחר בה, הבטיח לה נאמנות מוחלטת והוא איתה עכשיו. כמו שהסכמנו הוא ישלם לי שכר דירה עד סוף השנה, אבל הוא עוזב.

"אני לא רוצה שתשלם לי כלום אבנר." אמרתי, "עכשיו סוף החודש וסוף השנה וזה גם סוף הקשר שלנו ודי, לא רוצה ממך יותר כלום, ושתדע שאני בכלל לא מופתע, הרגשתי עוד כשהיית בקורס שמשהו השתנה."

"אני יודע שהרגשת שרגא ואני מצטער מאוד."

עמדנו בדלת והסתכלנו אחד על השני כמו זרים ואז הוא שוב אמר שהוא עדיין אוהב אותי, אבל ....

ואני אמרתי שאני יודע ושזה בסדר, אין בעיות, אני מבין, ועדיף שהוא ילך, ואז הוא הלך.

ביום ראשון בערב התברר למה מיצי מתרחק ממני בצורה כל כך מופגנת. הוא תקע לראשו הקטן והטיפשי שסירבתי ללכת איתו למסיבה כי אני מתבייש להראות לצידו של בחור כל כך מכוער, ונכנס בגלל זה לסרטים מפה ועד הודעה חדשה.

ליאור בא לבקש ממני שאדבר איתו כי הוא ננעל בחדר שלו ומסרב לצאת.

"תעזוב אותו בשקט, בסוף הוא ירצה להשתין ויצא." אמרתי באדישות. העובדה שאני ונרי באמת נפרדנו ושהוא זרק אותי בשביל בחורה התחילה לחלחל רק עכשיו. זה כאב ולא היה לי ראש לשטויות הדרמטיות של הטיפשון הזה.

ליאור לעומת זאת היה נרגש ונרעש מכל הסיפור והתעקש לספר לי שמיצי הגיע נסער מאוד למסיבה והתנהג שם כמו אידיוט. הלך עם כל אחד שרצה אותו וביקר עם כל מיני גברים בשירותים ועשה שטויות.

"אתה מתכוון זיונים בלי גומי?" התחלתי לדאוג.

"מאין לי לדעת? אתה חושב שהלכתי אחריו לבדוק מה בדיוק הוא עושה עם כל אחד?"

"בסדר, הוא בן אדם בוגר. אם הוא רוצה לסכן את החיים שלו ולעשות שטויות..."

"אבל אתה לא מבין פולי, הוא אף פעם לא התנהג ככה, הוא תמיד היה כזה ביישן ועצור ומופנם וכל כך בררן והססן, ובקושי שתה משהו. בחיים לא ראיתי אותו מתנהג ככה, מאז שהוא ישן אצלך הוא השתנה פולי."

"אה!! אז עכשיו אני אשם שהוא החליט להשתרמט?" זעפתי.

ליאור התרגז ונעלב ואמר לי לשכוח מזה ופנה ללכת. מה יכולתי לעשות אם לא להיגרר אחריו, נזוף, ולנסות לשכנע את מיצי שיפסיק להיות אידיוט?

דפקתי בדלת, התחננתי, ביקשתי, הפצרתי, נשבעתי שאני לא כועס עליו, שהוא חמוד, שאני חולה עליו, ושהסיבה היחיד שלא באתי למסיבה היא כי אני אלרגי למוזיקה רעשנית ולסקס בשירותים.

לשמע דברי הוא התחיל לבכות וסוף סוף יצא מתייפח מהחדר שלו וטס לשירותים.

חיכיתי לו זמן מה שיצא, (ליאור הלך עוד קודם בתירוץ שהוא רוצה לתת לנו פרטיות, אבל לדעתי הוא סתם התחיל להשתעמם) ובסוף קלטתי שהוא שוב נעל את עצמו. זה באמת התחיל להיות כבר נדוש, הקטע הזה.

"צא כבר, מעצבן אחד!" התרגזתי ובעטתי בדלת. חבל שלא עשיתי את זה קודם, הוא פתח מיד את הדלת, לבוש רק בתחתונים, אומלל כאילו כל האוניות טבעו לו (ביטוי של סבתא שלי - ביידיש זה נשמע יותר טוב) ושאל אותי איך אני יכול להיות איתו באותו חדר בלי לרצות להקיא.

עמד לי על קצה הלשון להגיד שלקחתי כדור נגד בחילה לפני שבאתי, אבל התאפקתי. הייתה לי הרגשה שהבדיחה הזו הייתה קצת לא במקום. במקום לדבר חיבקתי אותו ואמרתי לו שהוא חמוד ומתוק וחביק ושיצא מהסרטים.

בינתיים ליאור חזר עם החיילון שלו שבא מהצבא לחג וברח לכמה שעות מהבית כדי להיות עם ליאור.

מובן שסולקנו משם מיד ובלי שום גינוני נימוס והלכנו לדירה שלי, נשכבנו במיטה ו... לא, שום סקס, סתם דיברנו. סיפרתי לו קצת על נרי ואיך זה נגמר, והוא סיפר לי על התקפי הרגשת הכיעור שלו וכמה זה מדכא אותו.

הוא הבטיח לי שהשתמש בקונדום במסיבה למרות שהיה שיכור והכל, ולמרות שאמר שהוא מתבייש בהתנהגות שלו במסיבה ההיא, ושזה קרה רק בגלל שהוא חטף התקף חמור מאוד של כערת דוהרת.

יש לי הרגשה שהוא היה די גאה בעצמו שסוף סוף הוא העז להשתולל קצת, אם כי ברור שזה לא ממש מתאים לאופי שלו שהוא די שמרני בבסיסו.

מצד שני אולי אני טועה ובבחור הזה מתחבא שרמוט קטן ונועז שרק מחפש תירוץ להתפרץ ולהשתולל?

אם טעיתי בקשר לנרי שאני מכיר מעל שנה אז אולי אני טועה גם עכשיו?

11. יהלומים לנצח

עבדנו כמו תמיד, והרדיו היה דלוק בקולי קולות כמו תמיד, ואז הקריין הזה השמיע איזה פרסומת או משהו, לא ממש הקשבתי, אבל הוא דיבר בטון נשי קצת מתחנחן, ואז אדי השמן אמר לניקולאי (הוא באמת חזר נשוי מרוסיה, אבל אשתו צריכה לגור שם עוד שנה לפני שירשו לה לעלות, ולא, עוד לא ביררתי אם הוא הוסיף לעצמו עוד כתובות קעקע חדשות), "איזה קול של הומו." וניקולאי דחף אותו עם המרפק ואמר לו לסתום והחווה בסנטרו לעברי ו...

לרגע היססתי, ואז, במקום לחייך ולהגיד שנכון, הוא באמת נשמע הומו, העמדתי פנים שלא שמעתי ולא ראיתי, ואני שקוע במחשבות עמוקות מיני חקר - פולנים ממש טובים בקטע הזה - והלכתי משם.

זהו, זה הכל. זה כל מה שקרה.

אני חושב שאני צריך למצוא לי מקום עבודה חדש, ואם הוא לא יהיה מקום של הומואים אז עדיף שאני אמשיך להיות בארון במקום העבודה החדש שעוד לא מצאתי כדי להימנע מדברים מביכים כאלו.

אני מנסה לחשוב על מקום עבודה שכולו הומואים, או לפחות הרוב, והמקום היחידי שעולה בדעתי זה חנות בגדים, או אולי מסעדה?

לא חושב שאני אהיה מלצר מוצלח, וגם במכירות אני די גרוע, אולי מכירות ספרים? לא. אני פשוט אשב ואקרא את כל הספרים ואגרש את הקליינטים שלא יפריעו לי.

בכל מקרה לא יזיק לי מקום עבודה שישלם לי קצת יותר כי המבצע של מציאת מישהו שישכיר ממני את החדר הפנוי בדירה לא הולך כל כך טוב.

אני מרגיש חולה ולא אכפת לי מה אומרות הבדיקות שלי!

אז מה אם התוצאות של הבדיקות האחרונות מצוינות ורמת תאי הטי מעולה והכל בסדר? אני מרגיש חרא וזה מה שמשנה.

מה לעשות שלב שבור לא נחשב למחלה ואין בדיקות דם ותרופות נגד אכזבה מאהבה?

הגוף כואב לי, הנשמה חורקת, וחוץ מזה אני גם מתעטש והגרון שורף והעור צורב.

כן, אני יודע, ככה זה בעונת מעבר. כולם טיפה מקוררים.

תשים פיז`מה, אולי עוד שמיכה מייעצים לי.

לא רוצה להתחמם עם שמיכה עבה יותר! רוצה להתחמם איתו, רוצה שהוא יהיה לידי, חם ולוהט, רגליו צמודות לשלי, ידיו על גופי, זו התרופה שלי, לא שיחות טלפון מעצבנות ורוויות רחמים, ולא קשקושים במסנג`ר, ולא השתתפות בצער מחברים שמתייאשים ממני מהר ומתחברים למחשב ולמקרר שלי במקום לכאב שלי.

"אתה מבלבל אותי." אני אומר אחרי שהוא מתקשר הפעם החמישית מאז הבוקר. "שמת לב שמאז שנפרדנו אנחנו לא מפסיקים לדבר?" אני מתפלא.

"אני פשוט דואג לך." הוא מסביר.

"יש פה מי שידאג לי, תפסיק עם זה!"

"אל תהיה כזה פולי."

"אל תהיה אתה כזה נרי."

על הבוקר נכנס אלי מיצי שהיה אמור להיות אצל הוריו עד מוצאי שבת ומנסה להתנהג כאילו השבוע שעבר לא היה ולא נברא והכל רגיל לגמרי.

"מה נשמע? מה שלומך? מה העניינים גבר?!" הוא טופח על שכמי, מספר לי כמה הוריו מעצבנים אותו וממלא לי את המקרר במעדנים של אימא שלו שבאמת מבשלת נהדר - לא פלא שהוא שמנמן כזה – מנסה להתנהג בשיא הקוליות, אבל מה לעשות שהוא שחקן ממש גרוע ואני חש בחוסר הביטחון וההססנות שלו.

"אז מה קורה אתנו מיצי?" אני שואל - להכות בברזל בעודו חם זו השיטה הטובה ביותר במקרים מעורפלים כאלו.

"לא יודע." הוא מסמיק, מגמגם, מנסה להישיר אלי מבט ונכשל.

"מה דעתך עלי באמת?" הוא שואל פתאום, נראה כמו מתבגר מבולבל ולא כמו בחור שכבר גמר צבא והוא כעת סטודנט וראש משמרת במסעדה יוקרתית.

"לדעתי אתה בחור מקסים וחמוד, וממש שווה." אני עונה מיד, ולמרבה הפלא מתכוון לכל מילה.

נחמד לראות איך פניו מתאדמים לשמע המחמאות שלי. "באמת?" הוא מתעודד ומתמלא אומץ, מתקרב אלי, שם את ידו על כתפי ו.... שוב הטלפון מצלצל,

נרי כמובן.

"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל אחרי שהשיחה נגמרת - משהו בקשר לאיזה חולצה שנרי השאיר אצלי או שלא, מי זוכר ואת מי זה מעניין בכלל?

"לא יודע! אני חושב שלא, אבל אני לא בטוח, זה עדיין טרי מידי ו... לא יודע."

"כשתהיה בטוח ותדע מה נסגר אצלכם אתה יודע איפה למצוא אותי." הוא אומר בעלבון מוצדק ומסתלק.

לפחות הצלחתי בדבר אחד – שיפרתי לו את הביטחון העצמי הלקוי – גם זה משהו!

יש לי טעם איום ונורא במוזיקה, טעם שאפילו הסבא שלי ז"ל היה מתבייש להפגין. אני אוהב מוזיקה עתיקה וסנטימנטאלית בסגנון אדום עתיק. זה הטעם שלי - שירי אולדיס` מתוקים וג`ז מריר.

אני יודע, זה נורא ואיום, לדעתי זה גנטי, פשוט אין מה לעשות בנדון.

נרי יודע את זה כמובן, מי אם לא הוא?

אתמול, ביום השני של החג, הוא מתקשר אלי מוקדם בבוקר ואומר לי בלי ברכת שלום, בלי בוקר טוב ובלי להתבייש שמהר, אדליק רדיו על fm88 כי יש מרתון יהלומים לנצח.

היה ממש מוקדם בשביל יום חופש, ואני עוד ישנתי כי בלילה הקודם לא עצמתי עין - גלשתי באינטרנט, למה, מה כבר חשבתם?

הייתי די מטושטש כששמעתי אותו אז אמרתי פשוט, "תודה חמוד, יפה מצדך." ואז נזכרתי שהוא כבר לא החמוד שלי וסגרתי לו בפרצוף.

הלכתי להשתין ובדרך הדלקתי את הרדיו. לואי אמרסטרונג סלסל לי בקולו הסדוק שיר ישן על אהבה אבודה בעוד אני מצחצח שיניים ומחליט שהיום אני יכול לוותר על תגלחת.

כשחזרתי למיטה הוא שוב התקשר ודיברנו קצת – על אהבה, על כאב לב, על מה שצריך לעשות ומה שקשה לעשות.

מין שיחת סיכום כזו.

הוא אמר – "היא בחורה טובה וזה הדבר הכי הגיוני לעשות."

"כן נכון." הסכמתי, כי סך הכל הרי הוא צדק.

והוא אמר שבסוף הגעגועים יפסקו ואולי נוכל להיות סתם חברים.

"אולי?" תהיתי.

הוא אמר שעדיף ככה, ושזה מה שבעצם רציתי כל הזמן.

"כן, בטח." אישרתי, "זה מה שרציתי כל הזמן."

אם הוא חושב שזה מה שרציתי להיות לבד ולדעת שהוא חי עם בחורה ושהוא שכח אותי למרות כל מה שעבר עלינו וכל המילים היפות וההבטחות שלו אז הוא באמת אידיוט.

ואז הוא שאל אם כבר מצאתי מישהו אחר ומה שלום מיצי? 

אמרתי לו שזה לא עניינו ושיסתום כבר והוא נאנח וביקש שלא אשכח לקחת את התרופות שלי ולטפל בעצמי כמו שצריך.

הבטחתי שיהיה בסדר, אני כבר הולך לקחת את התרופות של הבוקר.

"אחרי שתאכל משהו." הוא הזכיר לי, "מה אתה הולך לאכול? יש לך אוכל בבית?"

"לא יודע, אני בטח אמצא משהו, אני אהיה בסדר, אל תדאג."

"אבל אני לא יכול להפסיק לדאוג לך." הוא לחש וידעתי שהוא מתאפק לא לבכות.

"די, מספיק! תהיה גבר!" פקדתי עליו וסגרתי מהר לפני שהוא ישמע איך אני מיילל כמו ילדה קטנה.

אחר כך הלכתי ואכלתי משהו קטן, לקחתי תרופות וביליתי כל את שאר היום במרתון של עצב ודיכאון עם יהלומים לנצח. 

12. שעון חורף

אני הולך לעשות תה ולנוח קצת, לחשוב מה איתי, מה קורה ומה נסגר איתי ואיתו. האם זה באמת סוף הסיפור שלנו והטלפונים הללו הם סתם אות לדאגה מצידו של אקס שעדיין מחבב אותי? או שאולי זו פשוט ההתנהגות האופיינית לחבר הדו מיני שלי – רוקד על שתי חתונות, מנסה להכין חביתה בלי לשבור את הביצים, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?

מאז שאני מכיר אותו הוא מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי, לעשות סקס עם גברים (רק אתה עושה לי את זה פולי, באמת, נשבע לך!) ולהמשיך באותו הזמן להיות גם הקזנובה ההולל שמפיל ברשתו את כל הבנות השוות.

מצד אחד הוא באמת אוהב אותי דואג לי ורוצה אותי ואוכל את הלב כשאני עם אחרים ומצד שני הוא צריך גם נשים בחיים שלו.

כמו שאמר הדולפין הכחול שגם הוא הסתבך עם אחד כזה - רחמנות על הדו מיניים שתמיד מרגישים שחסר להם משהו – אז כן, אני מרחם עליו קצת, אבל עוד יותר על עצמי שלא מצליח לרצות אף אחד חוץ ממנו ולא יודע מה נגמר איתי ומה יהיה הסוף עם הסיפור הזה.

"מה אתה עושה פה?" נבהלתי כשהוא צץ פתאום בסלון. השעה הייתה רק אחת עשרה בלילה, אבל אני כבר התכוננתי ללכת לישון. כשהוא נכנס הייתי בשירותים וצחצחתי שיניים.

הייתי עייף מיום שלם של לעשות כלום. חוץ מדיבורים ומחשב לא עשיתי שום דבר, אפילו לא בישלתי כי הביאו לי אוכל מוכן.

סתם נמרחתי בבית בין הטלפון למחשב. קצת טלוויזיה, בעיקר על תקן של רדיו בערוץ החביב עלי בשבתות, 88FM  כמובן, עד שהגיע הזמן לצפות בתכנית שאני אוהב - בשש יש בנות גילמור בערוץ 10 – ושוב חברים, טלפונים, קשקושים ומריחת זמן.

אחר כך כולם הסתלקו לראות כדור רגל משעמם, ואני החלטתי לפרוש למיטה, ופתאום הוא פה, נדבק אלי בכוח, מורט מעלי את הטריקו הדהוי שאני ישן איתו בזמן האחרון.

"תוריד! " הוא פוקד עלי, "אני צריך ..."

"מה? מה אתה צריך? מה אתה עושה פה בכלל?" אני מנסה לכעוס, להיות תקיף, אבל אתם לא מכירים אותו, כשהוא רוצה משהו אין לו אלוהים, אין לו בושה, ועל מעצורים הוא לא שמע עדיין, הוא צריך ודי!

"צריך חיבוקי!" הוא דורש בתוקף, "עכשיו!"

לפני שנייה התלבטתי אם להזיז אחורה את המחוגים עכשיו, לפני השינה, או לחכות עם זה עד מחר בבוקר, בין כה וכה אני אקום לפי שעון הקיץ ותהיה לי שעה פנויה ופתאום ....

הוא יושב עלי, צמוד אלי בכוח, גם החולצה שלו כבר התעופפה לאי שם,  הגוף הדק והשחום שלו מתחכך בשלי, נאנח כאילו כואב לו משהו, הפרצוף שלו קבור עמוק בשקע הזה שיש לי בין הכתף לצוואר, רועד קצת ולא מוכן להסביר לי מה קרה ולמה הוא פה ולא צופה במשחק כדור רגל כמו כולם.

כן אני חזק יותר ואני יכול בקלות להעיף אותו ממני אבל למה לי טוב לי ככה אני מרגיש ... איך אפשר להסביר בדיוק איך אני מרגיש? אני מרגיש כאילו הלכתי כל היום עם בגד הדוק ולא נוח וסוף סוף פשטתי אותי מעלי.

עכשיו טוב, עכשיו אני מרגיש נוח, מרגיש חמים ומאושר.

"באתי להזכיר לך שצריך להחליף לשעון חורף." הוא אומר.

"יכולת לטלפן."

"כן, אבל במקרה עברתי בסביבה אז..."

"במקרה עברת, מה? ומה זה התיק הזה? אתה לא אמור להיות עכשיו בבסיס?"

"לא, רק מחר בבוקר."

"אז למה ...? אהה!" נופל לי האסימון, "אמרת בבית שאתה צריך לחזור במוצאי שבת ו..."

חזרנו לסיפור הישן והמוכר. יופי לי, שוב אני סוד פרטי מלוכלך שמחביאים מכולם - סיפור ידוע וכואב.

"לא נראה כל הקטע הזה נרי." אני מנסה להדוף אותו מעלי, אבל הוא מתעקש.

"בבקשה פולי, תן לי לישון אתך, אני צריך ... אני מתגעגע.... נכון שגם אתה?"

"כן, גם אני, אבל החלטת ואתה צריך לעמוד בהחלטה שלך, אתה משגע ככה את שנינו."

עכשיו הוא בוכה, מחבק אותי חזק, מעביר ידיים על כל הגוף שלי, מבקש שרק הפעם, רק הלילה ...

"שום סקס." הוא מבטיח, "רק להרגיש אותך שוב, בבקשה?"

עוד מעט חצות, שנינו מותשים, לא נרשם שום רצון לסקס, אבל יש דמעות ואנחות.

הגעגועים צורבים לנו את הלב וחורכים את העור - שנינו מרגישים אותו דבר - אני כל כך מבין אותו, כל כך יודע על מה הוא מדבר, על הצימאון הזה לחוש את הגוף החם והמוכר, את הריח המסוים הזה שיש רק לשני, להרגיש את הליטוף שלו, את מגע העור שלו בשלי.

מבין בדיוק את הצורך הזה שגרם לו להגיע אלי, ולכן אני מניח לו להישאר ונרדם צמוד אליו.

כמובן שהתעוררתי הבוקר לפי שעון הקיץ, הגוף שלי עדיין לא מעודכן שהחורף הגיע ושהוא כבר לא שלי, ואם נרי לא יפסיק עם ההתנהגות הזו אני אשאר לא מעודכן גם בהמשך.

הוא ישן ואני מנצל את ההזדמנות ומתחמק למחשב לספר איך עברתי משעון קיץ לשעון חורף.

עכשיו אני רואה שגם הוא התעורר. הוא שוכב בשקט, מביט בי, מתעלם מהאוהל שצץ מתחת לשמיכה, ממתין לי בסבלנות.

אני נזכר מה יש שם מתחת לשמיכה ומאבד את הריכוז ובכל זאת ...

"אבל אמרנו בלי סקס."

"אז אמרנו, בוא כבר, הרי גם אתה רוצה." הוא זורק עלי כרית, "נו, המחשב לא יברח, בוא אלי!!"

באתי אליו ומה שנכון נכון, המחשב לא ברח.

ואחר כך כששתינו יחד קפה לפני שיצאנו מהבית, רבנו שוב. חבל, כי בדרך כלל אני נורא אוהב את הטקס הקטן הזה - לשבת יחד זה מול זה, לכרסם עוגה יבשה, לשתות קפה ולדבר איתו על כל מיני דברים לא חשובים ... סקס אני יכול לעשות כמעט עם כל אחד, אבל לשתות קפה של בוקר אני יכול רק איתו.

רבנו בגלל שאמרתי שהיום אחרי הצהרים יבוא הבחור הזה שרוצה להשכיר ממני חדר ושאני מקווה שזה יסתדר הפעם כי אני ממש צריך את הכסף הזה. (היו כמה שבאו קודם, אבל בגלל כל מיני סיבות זה לא הלך).

סתם דיברתי, בלי להעלות בדעתי ... הוא אמר אחר כך שהוא הבין מדברי שאני רומז שאני רוצה שהוא יעזור לי, וזה ממש ממש לא היה נכון!

"מה אתה חושב שאני, זונה!?" התרתחתי.

איך הוא יכול היה לחשוב ככה? הרי עשינו סקס – לא! עשינו אהבה - רק כמה דקות קודם.

הוא ניסה להתנצל ואמר שהוא רוצה לעזור ושהכל באשמתו כי הוא עזב - סוף סוף הוא מודה שהוא זה שעזב!

"תן לי לעזור, הרי אני החבר שלך." אמר וניסה לגעת בי, ואני דחפתי אותו ואמרתי שהוא רק האקס שלי ואם הוא יבקש יפה אני מסכים שנהיה יזיזים, לא יותר, ודחפתי פרוסת עוגה לפה. מרוב כעס היא נתקעה לי בגרון. התחלתי להשתעל נורא והוא נלחץ כאילו שאני עומד לגווע משחפת או משהו על רצפת המטבח שלנו, והתקשר אלי לעבודה איזה שלוש מאות פעם אחר כך לשאול אם אני מרגיש טוב.

אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשאני נחמד אליו ומנסה להיות מבין ומתחשב הוא מגעיל כלפי, וכשאני צועק עליו ומתנהג בגסות הוא נמרח עלי?

גברים! לך תבין אותם.

13. הכל פתוח

בדיוק ניסיתי להסביר במסנג`ר לחבר את התסבוכת שאני נתון בה, (איזה אידיוט אני! אני לא מבין בעצמי מה קורה בחיים שלי אבל אני תמיד מוכן ומזומן להסביר את עצמי לאחרים!) ובקושי הספקנו לרדת לעומקם של דברים כשהדייר המיועד שלי הקיש בדלת!

פתחתי מהר תוך כדי לבישת חולצה ומיד כשעיני נפגשו בעיניו ידעתי שהוא הומו וזו בטח הסיבה שהוא עזב את הבית שלו + אישה ושני ילדים.

אני רק מקווה שגם הוא יודע את זה.

הוא דווקא בן אדם נחמד, קצת שמנמן, אבל עובד על זה קשה וכבר איבד שמונה ק"ג ועוד היד נטויה, ככה הוא סיפר לי בגאווה, ושאל לאיזה חדר כושר אני הולך. הוא לא צעיר, קרוב לארבעים, קצת מקריח, די מבוהל מהצעד שעשה ונורא מתגעגע לילדים שלו.

לי הוא אמר שהוא ואשתו נפרדו לתקופת ניסיון בגלל בעיות בזוגיות שלהם (נשבע לכם שככה הוא אמר) ושהוא רוצה רק חדר קטן לישון בו, זה הכל.

התנאי שלו זה שהוא יוכל לעזוב באתרעה של כמה ימים ולכן הוא לא יכול לשכור ליותר מחודש כל פעם, אבל ...

"זה בסדר גמור מבחינתי," אמרתי, "אבל אתה צריך לדעת שאני הומו ושלפעמים יבואו לכאן גברים לעשות איתי סקס ואולי יישארו לישון פה."

אני מודה שנהניתי תענוג פרוורטי לראות איך העיניים החומות שלו מתעגלות כמו צלחות והפרצוף שלו מסמיק ממבוכה.

"גם השכנים למטה הם הומואים." אמרתי, "וכל החברים שלהם גם, זה מפריע לך?"

הוא נחפז להבטיח לי שלא, מה פתאום, והוא בן אדם מאוד ליבראלי, וזה בכלל לא מפריע לו, ושכל אחד יעשה מה שטוב לו, ושאיש באמונתו יחיה, ושהחדר מאוד מוצא חן בעיניו, אבל...

"אתה רוצה להשכיר או לא?" הפסקתי את הגמגום שלו בגסות רוח - אני באמת חרא של איש מכירות.

הוא אמר שהוא לא בטוח, הוא עוד צריך לחשוב על זה, ומעשה שטן בדיוק ברגע זה נכנס ליאור לקחת ממני גבינה צהובה לשפר את הפיצה הקפואה שהוא תכנן לחמם (כל הזכויות על הרעיון שמורות לי ולדני) וראה את הדייר החדש שלי, (בואו נקרא לו חומי, יש לו עיניים חומות), ושאל בטון הכי מתוק שלו מי זה החמוד הזה, ומה הוא עושה אצלי, ואם בא לו לאכול איתנו פיצה?

גם אני, בפעם הראשונה שראיתי את ליאור מפגין את רפרטואר ההתנהגות האוחצ`ית שלו נבהלתי, אבל חומי נכנס לפאניקה!

ליאור מסוגל להתנהג בצורה גברית רגילה לגמרי כשמתחשק לו, אבל לפעמים, בעיקר כשהוא לובש סינור ומשחק אותה טבח, הוא מתנהג כמו דראג קווין קטנה ומופרעת.

לדעתי חומי נבהל והתבלבל כל כך עד שחתם על החוזה רק כדי שיוכל לברוח מליאור מהר ככל האפשר.

אני עדיין חושב שהוא עומד להתקשר מחר מחרתיים ולהגיד שהתחרט ושזה לא זה, אני לא אתפלא אם יחזור לאשתו רק מרוב שנעשה לו לא נעים מליאור והשטויות המופרעות שלו.

אחרי שהוא חתם והלך התנפלתי על ליאור בצעקות, אמרתי לו שהוא מופרע ומפחיד אנשים הגונים עם ההצגות שלו, ומרוב כעס הורדתי ממנו את הסינור - משהו מזעזע במשבצות ופרחים בשלל צבעי הקשת ואם לא די בכך הוא גם מעוטר במין לב מתחרה בחזית – משהו באמת מזוויע!

ומי נכנס בדיוק כשאני נאבק עם ליאור על הסינר הטיפשי הזה?

נרי!

שניהם התחילו לדבר בבת אחת זה עם זה ואיתי - אל תשאלו אותי על מה, היה לי בלאק אאוט זמני - ופתאום הבית היה מלא בבני אדם קשקשנים שמיעוטם רצו לדעת על מה המריבה ורובם פשוט רצו שתהיה כבר פיצה, ואולי יש לי גם כמה בירות?

"השכרתי את החדר, אני חושב." אמרתי רק כדי להגיד משהו.

"לאחד ממש חמוד!" התלהב ליאור, "קצת קשיש, אבל מתוק, בדיוק כמו שאתה אוהב פולי."

הוא כזה סכסכן הליאור הזה, אני אחנוק אותו יום אחד עם הקוקו הטיפשי שלו.

טוב, איכשהו זה נגמר בפיצות ובהמון הסברים שרק סיבכו עוד יותר את המצב, מזל שדני נכנס והשיחה שינתה כיוון והפכה קצת יותר מהוגנת. אם אני לא אשמור עליהם הילד יצא דפוק לגמרי בגלל הפה המלוכלך של החבר`ה האלו.

כשאני חוזר וקורא מה שכתבתי זה נשמע כאילו אני חי בסדרה אמריקאית שכתבו תסריטאים מוכי רומנטיקה וקצת מסוממים, אבל זה רק בגלל חוסר היכולת שלי לתאר דברים כהווייתם. המציאות המציאותית שלי היא סצינה יום יומית צרחנית בסגנון ים תיכוני משמים - בדיוק כמו שלכם.

ועכשיו לחדשות בתחום הרומנטי - נכון לעכשיו אני חוזר ומזכיר לנרי שהוא רק יזיז שלי ושאני לא רוצה בכלל חבר, והוא מתעצבן ורומס אותי, ואני מתכוון פשוטו כמשמעו - שוכב עלי ומועך אותי בכל שישים ומשהו הק"ג הגרמיים שלו - ומתרתח כהוגן כשאני מבקש שיפסיק לדגדג אותי.

אנחנו עדיין אוהבים כמובן, אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. עכשיו הוא שוב מחזר אחרי כי הוא מרגיש שאני כבר לא שפוט שלו. הוא חושש שעוד מעט יגור פה עוד גבר שעלול למצוא חן בעיני אז הוא עושה מאמץ, וחוץ מזה הוא באמת דואג לי, אני מרגיש שהוא מודאג בגללי ואני חשוב לו, אבל הוא עדיין לא מוכן לוותר על האופציה הנשית שלו, ואולי הוא לא יכול לוותר, מאין לי לדעת?

בואו נגיד שהכל פתוח. עדיין לא החלטנו מה יהיה ודי.

נרי מטריף את דעתי בשנה האחרונה בהיסוסים שלו, בהתלבטויות שלו, ובנד נד המעצבן הזה שהוא עושה בין נשים לגבר (זה בכל אופן מה שהוא טוען – אני הגבר היחיד שעושה לו את זה ואם לא אני הוא בכלל היה נשאר סטרייט מהוגן – כן, בטח!)

המצחיק הוא שגם אני מסתדר לא רע עם נשים, ואם הייתי רוצה ואם זה היה ממש חשוב אני בטוח שהייתי מצליח לחיות לא רע בכלל עם אישה וגם לספק אותה, אבל למה לכל הרוחות שארצה לעשות דבר כזה?

אין לי שמץ של ספק שנשים הן החלק המוצלח יותר של המין האנושי מכל בחינה שהיא, אבל בשביל סקס אני זקוק לגברים. נשים הן לידידות, חיבה, שיחה - בעיקר מהסוג הנפשי - אבל לא יותר מזה.

אני מודה שבהתחלה הייתי בטוח שהוא מאלץ את עצמו להיות עם נשים יותר מטעמי ארוניות מאשר בגלל משיכה אמיתית, כי אחרת למה הוא חוזר כל הזמן אלי? אבל בזמן האחרון אני מתחיל לשאול את עצמי אם זה באמת נכון.

ההורים שלו כבר יודעים וכנראה שהם משלימים לאיטם עם הפייגלה שבו, אז בשביל מה ומי ההצגה? והאם זו הצגה? ונניח שהוא באמת זקוק גם לנשים, וגם אם אהיה המושלם בגברים (מה שאני לא) זה לא יעזור כי חסר לי ציוד חיוני מאוד שיש להן.

אני אוהב אותו וזקוק לו ונהנה להיות איתו, אבל האם אני אוהב אותו מספיק כדי לחלוק אותו עם אישה?

האמת, כן. אני חושב שכן.

אני לא קנאי מטבעי וגם אני שמח לגוון מידי פעם עם אקס זה או אחר (בעיקר עם בוריס), אז גם לו מותר, בתנאי שיחזור אלי ושאני אהיה בן זוגו העיקרי ושנחיה יחד, אבל כמו שאני מכיר אותו זה לא יהיה ככה, נהפוך הוא!

הוא מעדיף לחיות חיי משפחה וזוגיות עם אישה שתיתן לו ילדים ובית ופאסדה של נורמאליות מהוגנת, ואני אהיה הסוד הקטן מהצד, סוד אפל ומטונף שהוא מתבייש בו.

לא תודה! לא נראה לי. גם אם הוא מאוד אוהב אותי זה עדיין לא נראה לי כדרך חיים בריאה בשבילי. ומה שהכי מעצבן זו הקנאה שלו והרכושנות שלו!

אם יש מישהו שאין לו זכות לקנא זה לו, אבל האם זה מפריע לו? הצחקתם את הסבתא של פפו!

נכון, בגלל האופי הלוהט והסוער שלו אני כל כך אוהב אותו - דג פולני קר וחסר רגש שכמותי - אבל אני יודע היטב שזה עוד ייגמר בבכי.

דנתי בדבר עם חברה שהודיעה לי שאני מסתפק ביחסים הביזאריים הללו עם נרי בגלל שכדתל"ש מצוי אני חש אשם בנטיות ההפוכות שלי ונהנה לסבול, וגם (זה ממש עצבן אותי), בגלל שאני חיובי ואני מרגיש שלא מגיע לי משהו טוב יותר, הרי בין כה וכה אני עומד למות בקרוב אז למה להתעקש על יחסים שיש בהם עתיד?

מרגיז, אבל הגיוני באיזה אורח מעוות, לא?

14. חשבון נפש

תפסתי את ניקולאי בצד ושאלתי אם הוא הוסיף לעצמו איזה קעקוע מעניין כשהיה ברוסיה.

הוא אמר שלא, להתחתן זה מספיק ודי, לא צריך להוסיף עוד הרפתקאות, ואז הוא ניסה להתנצל בגלל הקטע של אתמול ולהגיד שהם סתם צחקו ואין להם שום דבר נגדי, או נגד הומואים, וסליחה אם נפגעתי, ואני נחפזתי להגיד שלא נפגעתי ושהקריין ההוא באמת נשמע הומו, והכל נגמר בשלום.

חוץ מזה הלכתי כל היום עם הנייד צמוד אלי כי המתנתי לצלצול מחומי. הייתי בטוח שהוא עומד לבטל את העסק והנה, כשכבר כמעט הלכתי הביתה, הוא באמת צלצל ו... לא רק שלא ביטל אלא שאל אם לא יפריע לי שהוא יעביר את חפציו עוד לפני יום כיפור.

"מצידי אתה יכול להגיע כבר היום!" אמרתי, כי מה אכפת לי? בין כה החדר סתם עומד ריק.

הוא הודה לי בהתרגשות וסיפר לי שהמצב בבית נעשה כל כך מתוח עד שהוא ממש חייב להסתלק, ואולי הוא יבוא כבר היום ישר מהעבודה כי בין כה וכה אשתו שלחה את הילדים לסבתא ורק בגללם הוא עוד ממשיך לגור בבית.

"אולי הוא רוצה שתהיו לבד בבית ותנסו להתפייס?" אמרתי.

"בגלל זה אני רוצה לברוח!" הוא ענה בתקיפות, "השיטות שלה להתפייסות הן..." ואז הוא נזכר שהוא כמעט לא מכיר אותי וסתם את הפה.

הבעיה היא שאין בחדר האורחים שום רהיטים חוץ מארון קיר ושני כסאות צולעים. נניח שהוא באמת יגיע? איפה הוא יישן?

נכון שנרי אמר שהיום הוא עסוק והוא לא יבוא (אמר עסוק ולא פירש במה, ואני לא שאלתי, מה שעצבן אותו כהוגן), אבל בכל זאת, בן אדם זר לגמרי ... אני לא רוצה לישון איתו באותה מיטה גם אם הוא סתם סטרייט תמים וחף מכוונות זימה כלפי.

אם נגיע למצב המביך הזה אני אשאיל שק שינה ומזרון מליאור ואישן על הרצפה. נחיה ונראה מה יקרה.

בסוף לא קרה שום דבר ממה שחשבתי – ככה זה תמיד, אתה עושה תכניות, מתארגן וחושב על כל האופציות, ובסוף קורה משהו לא צפוי שבחיים לא היית חושב עליו והכל משתנה בבת אחת!

נו, טוב, ככה זה בחיים, או שאולי אלו רק החיים שלי?

חומי לא בא, לא יודע למה. הוא לא דיווח לי. אולי הוא כן התפייס עם אשתו, אולי תפס זיון באיזה מקום? מאין לי לדעת?

נשארתי לבד בבית וראיתי פרק חדש ב'קצוות מפוצלים'. הסדרה התחילה טוב, אבל מעונה לעונה היא נעשית הזויה יותר, למה אני מסתכל בכל זאת? כי יש שם אחד שהוא פשוט מתוק. מת על הפרופיל שלו, יש לו אף שפיצי חמוד כזה ועיניים מדהימות, ותלתלים שחורים ו...

בפרק הזה הוא גמר במיטה עם איזו בלונדה, נכון, כוסית, (כוסית על אפילו), אבל בכל זאת, נקבה

טוב, שטויות, מספיק שהחיים שלי הם טלנובלה, מה אתם צריכים גם תיאור של טלנובלה מערוץ 12 ביס?

הלכתי לישון עוד לפני חצות. כן, זה מוקדם יחסית, אבל הייתי רצוץ מעייפות. בסביבות שתיים בלילה, אחרי שכבר נרדמתי, נרי מופיע פתאום.

הוא הצליח להיכנס למיטה בלי להעיר אותי, (הוא משתכלל והולך בקטע הזה), ופתאום הרגשתי בו לצידי, נלחץ אלי חזק, משפשף את פניו בחזה שלי – מת על הפרווה שלך הוא אומר – מושך אותי אליו, מתכנס תחתי, מבקש להתחפר בתוכי.

"מה קרה? קר לך?" שאלתי וחיבקתי אותו.

"כן, קר לי, תחמם אותי, תחזיק אותי." הוא ביקש, ונשמע עצוב כזה, בודד מרוחק כל כך. זה הפחיד אותי. כמה שמעכתי אותו יותר חזק אלי ככה הוא רצה עוד. פחדתי שאשבור אותו לשתיים.

"מה קרה חמוד? תספר לי מה הבעיה?"

"ביום כיפור אני בבית עם ההורים, הולך איתם לבית כנסת."

"בסדר, אין בעיות."

"יכול להיות שאני אשאר שם גם שישבת."

"טוב, אני אתגעגע, אבל באמת הזנחת אותם קצת לאחרונה."

"אולי אני אביא אליהם את המולדבית (זו החברה שלו, היא ממולדביה).

"יופי." אני אומר, "באמת הגיע הזמן שהם יכירו אותה."

בלב אני מרגיש סכינים, אבל בחוץ אני מחייך ואומר יופי.

"מה יופי? אידיוט אחד! תתרגז, תכעס, תרביץ לי!"

"לא, רוצה. לא אוהב אלימות."

"אתה סתם אפס פתטי!" הוא פוסק בזעם, "אתה לא גבר פולי!"

"אז לא, אתה מספיק גבר בשביל שנינו!" אני אומר, ומתחיל לכעוס למרות שהוא סתם מדבר שטויות.

אני מנסה להתרחק ממנו, הוא מסרב. אנחנו נאבקים קצת, אבל ברגע שהוא מתחיל לבכות אני מפסיק להדוף אותו ממני ונרגע.

לא ישנו הרבה באותו לילה – התחבקנו והתלטפנו ודיברנו. הוא ביקש סליחה, ואני אמרתי שיפסיק עם השטויות, והוא שוב סיפר כמה קרוע ואומלל הוא מרגיש, ואני אמרתי שזה בסדר ואני מקבל אותו כמו שהוא, ואני אחכה עד שהוא יחליט.

"ואם אני אף פעם לא אחליט?" הוא אמר במרירות, "אז מה, תחכה לי לנצח?"

"לא יודע חמוד, מספיק. בוא נישן." ביקשתי, ובסוף נרדמנו מחובקים חזק חזק.

אז לא, אני לא אחכה לנצח, אבל מסתבר שיש לי הרבה יותר כוח וסבלנות מכפי שתיארתי לעצמי.

אהבה זה לא רק אושר, וסקס נהדר, וצחוקים, ובלונים, ונשיקות, ופרפרים, זה גם להיות לבד ולחכות ולהיות חזק וסבלני בשביל שניים.

"אני כל הזמן פוחד שיום אחד תגיד שדי, שנמאס לך, ותעיף אותי לכל הרוחות." הוא אמר לפני שהלך.

"אל תדאג, אני אתן לך הודעה מראש שתוכל להתכונן." הבטחתי לו.

כשאני חושב על האהבה שלנו אני מדמה אותה כמין חבל עבה וגס עשוי מאות סיבים קטנים ודקים של זיכרונות, תחושות, טעמים, חוויות, לילות וימים שעברנו יחד.

החבל הזה קושר אותי אליו ואותו אלי. אם נמשיך להיות יחד ונמשיך לאהוב החבל יתעבה ויתחזק, אבל אם הוא יתרחק ממני, יעביר את מרכז החיים שלו אליהם, אל ההורים, המשפחה, הבנות ההן, (עכשיו זו המולדבית, אולי יהיו אחרות בהמשך?), החבל הזה יתחיל להיקרע. סיב אחר סיב יפקע, ככל שהוא יתרחק ממני יותר ככה החבל ימתח יותר וייעשה דקיק יותר, ובסוף הוא יקרע, וזה יכאב, אבל אז לא נהיה קשורים עוד והוא יוכל ללכת ממני ואני ממנו.

אני רק מקווה שאוכל להזהיר אותו מראש שזה עומד לקרות.  

ואם נניח לכל עסקי הרומנטיקה הכושלים עד מאוד שלי, אז חוץ מזה אין הרבה חדש. חומי -הדייר החדש שלי, הגיע ושמח מאוד לשמוע שבערב יום כיפור אני לא עובד ואוכל לעזור לו לפרוק את החפצים שלו.

הוא הביא פוטון זוגי נוח למדי, שטיח דק שנקרא קילים, כמה מזוודות, בגדים ומחשב נייד. אחרי שסידרנו הכל הוא שאל אם אני דתי ומה העמדה שלי בקשר לאלוהים.

אמרתי לו מה שאני אומר תמיד כששואלים אותי את השאלה הזו - שאני אפיקורס להכעיס, ושאלוהים צריך להביא לי הוכחות חותכות לקיומו אם הוא רוצה שאאמין בו.

הוא צחק ומיד נעמד לבשל, ראה שחסרים המון דברים ושלח אותי לעשות קניות, והתפלא מאוד שאני לא שותה שום אלכוהול, אפילו לא בירה.

אכלנו מצוין, (בשבילי, אם האוכל חם ומבושל זה מספיק טוב, אני לא בררן), וגילינו שאנחנו מחבבים זה את זה.

"זו עומדת להיות תחילתה של ידידות נפלאה." אמר חומי וצחק, והיה מרוצה מאוד לגלות שאני יודע שזה משפט הסיום של הסרט הקלאסי `קזלבנקה`.

החבר`ה בדירה של ליאור שאני מכנה הזולה יושבים למטה על המרבץ שלהם ושומעים מוזיקה, בשקט לשם שינוי, ודני מתרוצץ בחוץ עם האופניים שלו ובא כל כמה זמן לבקש מים או משהו לאכול.

מצד אחד הוא מרגיש לא נוח כי הוא כבר בר מצווה וצריך לצום, אבל מצד שני הוא רק ילד והוא רעב וצמא מכל ההתרוצצות.

פתרתי לו את הבעיה ואמרתי שהוא עדיין צעיר והוא יכול להתחיל את הצום רק מחר בצהרים.

זה לא ממש נכון, אבל שטויות! שיעשה חיים.

אותי הכריחו לצום מגיל שלוש עשרה וזה היה מגעיל ודי מרושע - איזה עברות כבר יכול לעשות ילד בגיל שלוש עשרה?

אם אני אמשיך בקו המחשבה הזה אני עוד אעשה בודהיסט.

הדבר היחיד שאני מחזיק ממנו ביום כיפור זה הרעיון של חשבון נפש. אפשר לעשות את זה בכל יום כמובן, לא רק פעם בשנה יחד עם כל עם ישראל, אבל מצד שני באיזה יום אחר בשנה כל כך שקט ורגוע במדינה שלנו?

15. יום כיפור

שקט מאוד ביום כיפור בבוקר ויש לי זמן לעשות חשבון נפש. גם נושא המוסף החגיגי בעיתון החג - בחירות והתלבטויות - התקשר איכשהו לחיים שלי.

נרי הוא כמובן המתלבט הנצחי, ולא רק בנושא של אם להיות סטרייט או הומו. אני לא הולך איתו אף פעם לקניות כי הוא משגע אותי עד שהוא מחליט על משהו.

אם באמת הייתי יושב וחושב בהגיון מה טוב לי ולו, הייתי מגיע שוב למסקנה שהגעתי אליה בפעם הקודמת – צריך להיפרד ויפה שעה אחת קודם.

נכון שאחרי שהחלטתי את זה יצאתי מדעתי והגעתי לאשפוז, או שאולי קודם השתגעתי ואחר כך החלטתי להעיף אותו מחיי?

זה לא ברור לי. משום מה הקטע הזה קצת מעורפל אצלי, אבל אני די בטוח שזו הייתה ההחלטה הגיונית להפליא שגרמה לי אומללות איומה.

מצד אחד ברור כשמש שאנחנו לא מתאימים והקשר שלי ושלו נדון לאבדון. כל בן אדם שעיניו בראשו יגיד שאני מבזבז עליו את הזמן שאין לי (מי יודע כמה שנים עוד אוכל לסחוב עם הווירוס? בטוח שזקן אני כבר לא אמות), וחבל לתת את השנים הללו לבחור שממש, אבל ממש, לא מתאים לי.

הנה רשימת החסרונות שלו ממוספרת בקפידה לפי סדר החשיבות.

במיטה הוא יותר מידי אקטיבי בשבילי.

הוא עדיין בארון.

הוא רוצה גם נשים.

הוא צעיר מידי.

הוא לא רוצה לגור איתי כדי לא להעציב את הוריו.

הוא קנאי ומה שמרגיז עוד יותר - בעל מוסר כפול. לו מותר, לי אסור!

הוא מסרב לשבת ולדבר איתי ברצינות על עתיד יחסינו לאן.

הוא מעצבן אותי בטירוף עם הקטעים האלימים שלו גם בסקס וגם בכלל ... טוב, זה גם מחרמן, אבל גם מפחיד.

הבן אדם מכריח אותי לחיות על הקצה – מתנהג בפזיזות, באימפולסיביות, משבש לי כל סיכוי לשלווה ולשקט, פשוט אסון טבע קטן שחום והיפר אקטיבי.

ממשיך עם האופנוע המאוס הזה שמפחיד אותי עד מוות!

 למה אני עדיין איתו? למה נתתי לו להיכנס לי שוב לחיים?

כי אני אוהב לישון איתו, לצחוק איתו, לשתות איתו קפה בבוקר. כי כל לילה בלעדיו במיטה הוא לילה מבוזבז ואומלל, כי כל בוקר אני מגשש אחריו ומרגיש נורא אם אני לא יכול לחבק אותו ולגעת בו ולהריח אותו.

רק הוא גורם לי להרגיש חי. הריח שלו מטריף אותי, אני מתגעגע אליו כל שנייה שהוא לא פה. הוא מקנא לי ואני אוהב את זה. בשבילו אני מוכן לוותר על סקס עם אחרים, רק כדי שהוא ישמח.

העיניים שלו מדהימות, והפה שלו נפלא, ואני מעדיף את הצרות שהוא עושה לי על פני הפינוקים שאחרים נותנים לי. אם לא אוכל ללטף יותר את העור החלק שלו אני אמות מעצב.

האם אלו סיבות להמשיך לסבול בן אדם מרגיז כל כך? לא יודע.

כמו תמיד שאני מתלבט מה לעשות צלצלתי לבוריס.

"תעשה טבלה של בעד ונגד."

"עשיתי כבר." אמרתי, והקראתי לו בגאווה את הרשימה שלי.

"נו, הכל ברור." איבד בוריס את סבלנותו, "כבר החלטת, אתה אוהב אותו. מה אתה מבלבל את המוח? אתה שפוט שלו, חבל על כל הקשקושים שלך. בוא ניסע באופניים, עוד חצי שעה אני אצלך וקח כובע."

אז עם אתם מחפשים אותי, לקחתי כובע והלכתי לנסוע באופניים.

ומה עם חשבון הנפש שלי?

לא שמעתם מה בוריס אמר? כבר החלטתי שאני אוהב אותו וזהו.

אחרי יום כיפור אמורים להרגיש רגועים ומפויסים. להתחיל את השנה החדשה בלב נקי וקל, אבל בגללו הכל קרה בדיוק הפוך.

זה התחיל בזה שכמה שעות אחרי סוף הצום הוא צץ אצלי עם קסדה ביד!!

"מה? לא הייתה עדיין תנועה ברחובות! נסעתי לגמרי לבד!" ענה למבט החמור שנעצתי בו.

הטיעון הזה לא שכנע אותי וכדי להפגין את מורת רוחי המשכתי לשבת מול המחשב ולהתעלם ממנו – אין דבר שמעצבן אותו יותר מזה.

כמובן שרבנו, וזה שהתחלתי בשיחה במסנג`ר עם ידיד וירטואלי רק החריף את המצב.

אני מדבר במסנג`ר לעיתים רחוקות למדי ובכלל, מה זה עניינו מה אני עושה ועם מי?

ובכל זאת הוא כועס.

גם החבר`ה שישבו אצלי בסלון וראו את הסרט הישראלי על כדור רגל (פרובנס משהו עם השחקן הצעיר וההורס ההוא) לא שימחו אותו במיוחד.

מצד שני הוא מת על כדור רגל ועל שחקנים צעירים ויפים ולא היה לו נעים מהחברים אז הוא התאפק עד סוף הסרט, ואחר כך המשיך להתאפק עד שנגמרה הסדרה `עמוק באדמה`.

בפרק הזה הראו חתונה של הומואים - הדבר הכי טיפשי שראיתי בימי חיי – לפחות בקטע הזה הסכמנו בעוד שהשאר מחו דמעה נרגשת.

רק אחרי שהם הלכו הוא התחיל לריב ולכעוס. לדעתו ברגע שהוא נכנס לבית שלי אני צריך להפסיק הכל, לסלק את כולם, ולהתרכז אך ורק בו! כשהוא לא בבית אני אמור למרק לסדר הכל ולהתכונן נפשית וגופנית לבואו.

לדעתי הוא מגלומן והגיע הזמן שהוא יבין שהשמש לא זורחת לו מהתחת! ואם הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל נסיך הכתר שיישאר בבית אצל הוריו. אולי המולדבית שלו מוכנה להעריץ את העובדה שהוא נושם איתה באותו חדר, אני לא!

"שתוק כבר פולי! הרי החלטנו שבזמן שאנחנו יחד אנחנו לא נותנים לאף אחד מבחוץ להיכנס ולהפריע, נכון או לא?"

כן, החלטנו. לא ההחלטה הטיפשית הראשונה שעשיתי בחיי ובטח גם לא האחרונה.

שכבנו לישון כועסים, בלי סקס, בלי חיבוק, כל אחד מכורבל בפינה עם הטענות והזעם שלו, כל אחד בטוח שהוא צודק.

אחרי שעה של שתיקה זועפת ועקשנית (מנת הבית שלנו אחרי כל ריב) הוא שאל מה אני חושב שיהיה הסוף איתנו ואם לדעתי יש לנו עתיד ביחד.

אמרתי שכן וחיבקתי אותו, והבטחתי לו שבסוף הכל יהיה בסדר.

אז שיקרתי, אז מה? לגן עדן אני בין כה וכה כבר לא אגיע!

"נפרדתי ממנה בבוקר של ערב יום כיפור." הוא אמר פתאום, "הסברתי לה שאני לא מרגיש בשל לקשר ושאני עדיין צעיר מידי למחויבות, והיא אמרה שאני מניאק והסתלקה."

"אתה באמת צעיר מידי למחויבות." הסכמתי, למרות שאם מישהו ישאל אותי מה זאת בדיוק המחויבות הזו שכולם מדברים עליה אני אאלץ להודות שאין לי מושג.

"הבחור הזה שדברת איתו במסנג`ר? אתם מתכננים להיפגש?" שאל נרי.

"יוני מאזור המרכז, הוא עסוק נורא, והוא מאוהב באקס שלו. אנחנו סתם ידידים נרי, אתה מכיר אותו, זה הילד הזה שמת על תיאטרון."

"אהה! ההוא! מה, אין בחורים חדשים באינטרנט שאתה עדיין תקוע איתו?"

"אתך אני תקוע עוד יותר זמן, אתה מכיר אותי, אני טיפוס שנתקע."

"כן, אני יודע. נתקעת עם בוריס הבוקר?"

נתתי לו פליק חינוכי קטן. "אל תהיה גס רוח! נסעתי עם בוריס באופניים בשביל הספורט וכדי לארח לו לחברה, זה הכל! מה? אתה מקנא?"

"כן." אמר נרי בעגמומיות ששברה לי את הלב, "אני מקנא. אני נורא מקנא בכל האוחצ`ות האלו - החברים של ליאור, ובחיילון שלו שבולע אותך בעיניים, ועכשיו בא גם החומי הקשישון הזה ..."

"החייל של ליאור מסתכל על כולם, לא רק עלי, והאוחצ`ות הם רק ילדים שמעריצים בעיקר אותך, לא אותי, וחומי... תעזוב אותו בשקט, יש לו די צרות משלו, והוא לא בעיה שלך."

נרי צחק והודיע לי שאני תמים, טיפש ומדחיקן, ושאם הייתי רוצה הייתי יכול לזיין כל הומו ברדיוס של ק"מ ואפילו יותר.

אמרתי לו שהוא אידיוט, ושרק אותו אני רוצה. הוא חיבק אותי ואני אותו, הריב נגמר והכל בא על מקומו בשלום.

"תגיד פולי," הוא שאל רגע לפני שנרדמנו, "אתה כותב בלוג?"

הרגשתי שאני מתחיל להזיע בעורף מרוב מבוכה. מצד אחד גמרתי אומר לא לספר לו על הבלוג שהיה אמור להישאר הסוד הקטן והפרטי שלי, מקום המפלט שלי בו אני שופך את לבי השבור בגללו, אבל מצד שני, לך תשקר בפנים כששואלים אותך שאלה ישירה כזו! אפילו לזר קשה לי לשקר, אז לו?

"אני כותב מין סיפור שמבוסס על החיים שלי." התחמקתי בסוף, "ואל תשאל יותר כי אני לא רוצה לדבר על זה."

"גם אני מופיע בסיפור?" שאל נרי בסקרנות – הוא כזה ילד לפעמים.

"יש שם דמות שמזכירה אותך קצת, אבל אל תדאג, הבלוג-סיפור הזה מופיע במדור הסיפורים והשירים. אף אחד כמעט לא קורא שם." הרגעתי אותו, "בוא נישן."

16. ומי לא בא?

התבאסתי ביום שישי הזה כי תקעתי לראש הטיפשי שלי שנרי כן יבוא ביום שישי בערב, למרות שהוא אמר לי מפורשות שאחרי שהסתלק מהבית במוצאי יום כיפור הוריו מצפים שלפחות ביום שישי הוא יישאר בבית.

משגע אותי שהוא מתנהג כמו ילד מתבגר שצריך לעשות חשבון להוריו מתי ולאן הוא הולך. משגע אותי שאנחנו לא מדברים על המצב ביני לבינו ושהכל כל כך נזיל ולא קבוע ולא יציב. משגע אותי לבלות ביום שישי לבד בבית.

ביום שישי אתה מצפה לצאת, לבלות, לשמוע מוזיקה, לראות בני אדם, לשבור את השגרה. זה מעין הרגל שמתחיל אצל כולם בתחילת גיל ההתבגרות ולא נעלם יותר אף פעם – ביום שישי מבלים עד שעה מאוחרת ומי שנשאר בבית הוא לוזר פתטי.

חיכיתי ליד החלון, מצפה לשמוע את קול טרטור האופנוע המאוס שלו, מתכנן איך אעמיד פנים אדישות ולא אגלה לו שאני יודע שהוא קנה את האופנוע מהגיס שלו.

לא התכוונתי לרגל אחריו, זה קרה במקרה - הצצתי לו בארנק כשחיפשתי כסף קטן (בסדר, לא הייתי צריך, אני יודע, אבל גם הוא מחטט לי בחפצים).

אז חיכיתי וחיכיתי, והתעצבנתי וריחמתי על עצמי, ומי לא בא? נרי.

אחרי שעה שמונה בערב אחזה קדחת יציאה בכולם, כולל דני שתפס לי את הטלפון ודן בפרטי המסיבה אליה הוא מתכנן ללכת עם שאר חבריו – תלמידי כתה ז` בסך הכל! תוך כדי שיחה הוא גם ניסה להציץ ולראות עם מי אני מתכתב במסנג`ר (כדי שיוכל להלשין לנרי!).

ליאור התלבט בקולי קולות עם חברים מה הבילוי ההולם את יום שישי הזה - מסעדה רוסית אחת בצ`ק פוסט ששמה פרח מזיכרוני שאפשר לשתות ולרקוד בה בימי שישי, או אולי מסיבה בבית פרטי של מישהו מהמכללה?

"אם הם מתכוננים לשתות במסיבה איך הם יחזרו אחר כך הביתה?" שאל חומי שעד כה סתם רבץ בשתיקה על הספה ובהה בטלוויזיה.

"אני אקח אותם, ואחר כך הם יחזרו במונית, או יתקשרו אלי – מה שיתחשק להם."

"למה אתה לא נשאר איתם במסיבה?" התעניין חומי.

"השתגעת? אני לא רוקד, לא שותה ושונא מוזיקה צרחנית."

"אני דווקא כן אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה, והייתי שמח לנסות לרקוד עם הצעירים." אמר חומי בעגמומיות, ורק אז שמתי לב למה שהייתי צריך להבחין בו עוד קודם – הוא לא הוריד את העיניים מהחיילון של ליאור שהתרוצץ הלוך ושוב בתחתונים בלבד, מנסה לסדר לעצמו את השערות עם ג`ל, נכשל, רץ לשטוף את השערות במקלחת, ושוב מנסה.

"אוף אתך כבר!" התרגז עליו דני, "שב רגע בשקט." ולתדהמת כל הנוכחים ייבש היטב במגבת את שערו הבהיר של החיילון (גם הוא רוסי כמובן! יש בזולה של ליאור רוב רוסי מוחץ), שם קצת ג`ל על קצות אצבעותיו ובזריזות כפיים מדהימה סידר לו את השערות בשפיצים מהודרים.

"צריך שהשערות יהיו יבשות ולשים רק קצת בקצוות." הסביר, "ושלא תעיז לגעת בזה עד שהכל יתייבש." התרה בחיילון.

הטלפון שוב צלצל והילד טס אליו "זה בשבילי! אל תענו, זה בשבילי!" צרח, וכן, זה היה בשבילו.

החברים שלו אפילו לא מנסים להתקשר אליו הביתה אלא ישר מתקשרים אלי, ולא מתביישים לשאול אותי בחוצפה מה שלומי ומה נשמע!? אני בגילם לא הייתי חצוף כל כך כלפי אנשים מבוגרים.

"אתה מסיע אותנו, או שניקח מונית?" שאל ליאור אחרי שהם החליטו סוף סוף ללכת למסיבה. הצעתי להם שייקחו את חומי כנהג שלא שותה, אם לא אכפת לו לוותר על אלכוהול במסיבה.

"אין לי שום בעיה עם זה." אמר חומי, מאושר מאוד, "אבל אני לא יודע מה ללבוש?" הביט היישר בעיניו של החיילון שמיד הציע לו עזרה.

למרבה צערו כל שאר החבר`ה שבגדים, אופנה ושינוי תדמית מרתקים אותם פלשו גם הם לחדרו של חומי, הוציאו את כל בגדיו מהארון והשתעשעו בהלבשתו בתלבושות שונות כאילו היה בובת ברבי.

מובן שהבגדים השמרניים שלו לא השביעו את רצונם של הפרחחים. אם הוא היה רזה יותר הם בטח היו דוחסים אותו לבגדים שלהם. למזלו הוא קצת שמנמן (כולם הודיעו לו שעליו לרזות ולהירשם מיד לחדר כושר), ולפני שהמסכן הספיק להגיד יעקוב אבולפיה הם גילחו את פדחתו המקריחה, סחבו לי חולצת טריקו מזעזעת אחת שנרי השאיר בארון שלי – משהו שחור עם כתובות זוהרות בזהב וכסף - והשלימו בחוסר רצון עם הג`ינס השחורים שלו, אבל התעקשו שעליו לנעול נעלי התעמלות, ולא חס וחלילה נעלים סתם, או אלוהים ישמור, סנדלים!

אחר כך הם הסתלקו, שמחים ועליזים, והשאירו אותי עצוב ובודד. "מה דעתך? להתקשר לנרי או לא?" שאלתי את פחיסטון שהפנה אלי את גבו בבוז וברח מהחלון החוצה.

יש סיבה טובה מאוד לכך שפחיסטון רוחש לי בוז - אחד הדברים שקשה לי לספר עליו הוא שהתקשורת ביני לבין נרי היא חד סטרית – הוא מתקשר אלי מתי שהוא רוצה ומתי שנוח לו, אני לא.

לי אסור להתקשר כשהוא בצבא, אסור כשהוא בבית, אסור ואסור. אין מצב שאני סתם ארים טלפון לחבר שלי ואגיד "מה שלומך חמוד? מה אתה לובש? איך ישנת בלילה? מתגעגע אלי? תגיד לי עד כמה?" סתם שיחה רגילה בין שני אנשים שאוהבים זה את זה אסורה עלי בהחלט כי הוא בארון!

להיות חבר של מישהו שחי בארון ומת מפחד שידעו זה לחזור לארון איתו. זה מבאס מאוד, בעיקר אם התרגלת כבר לחיות חופשי בלי לעשות חשבון.

אז בסדר, התרגלתי ואני מקבל את העובדה שבצבא אסור שיידעו, אבל הרי הוריו יודעים שהוא הומו, או לפחות דו מיני, ויודעים שהוא עדיין בקשר איתי, ואם אני מתקשר לנייד שלו שרק הוא עונה לו, והוא אצל הוריו, אז מה הבעיה? אם הוא לא רוצה שהם ידעו מי התקשר אליו הוא יכול פשוט לצאת מהחדר, נכון?

זהו, החלטתי, אני מתקשר!

התקשרתי. זו לא הייתה שיחה טובה. לא סיימתי אותה עם חיוך על הפנים. לא שהוא צעק עלי, או העיר לי למה התקשרתי, אבל הרגשתי את ההסתייגות בקול שלו.

"אני מעדיף שלא תתקשר בשבתות." אמר כשהערתי שהוא נשמע מאוד קר.

"אז למה לא כיבית את המכשיר? הייתי משאיר הודעה ודי."

"כי.. אה... כי..." הוא גמגם כמו תמיד כשהוא עומד לשקר, ואז אמר שעליו להיות זמין תמיד לצבא, אבל ידעתי שזה שקר. אם הצבא היה צריך אותו הם היו מתקשרים לטלפון של הוריו. נכון, הם דתיים ולא מדברים בשבתות בטלפון, אבל אם יש הטלפון כן מצלצל בשבת הם תמיד עונים מתוך חשש שזה פיקוח נפש.

הוא בטח השאיר את הנייד דלוק בשביל מישהי, או מישהו, חשבתי.

"אני מצטער שהפרעתי לך, פשוט התגעגעתי." אמרתי בקרירות, "זה לא יקרה יותר." וסגרתי.

תרגיל עלוב, אני יודע, פשוט מעורר רחמים. הלכתי למיטה מרגיש שאני פתטי בצורה מבישה.

חצי שעה אחר כך הוא התקשר וניסה לכפר על השיחה העלובה הקודמת. "אתה בא או לא?" חתכתי אותו בחוסר סבלנות. הרי שמעתי את כל התירוצים שלו כבר מאה פעמים – תבין אותי, תהיה סבלני, ההורים שלי, החברה שלי, העבודה שלי, החבר`ה שלי, המשפחה שלי – שמעתי, היה לי די והותר מזה.

"אני לא יכול פולי, אני מצטער, אני חייב להישאר הפעם."

"תראה עד כמה הצלחת להנמיך לי את הציפיות." הפגנתי וירטואוזיות פולנית בניגון על רגשות האשמה שלו, "אני אפילו לא שואל אם נצא לבלות, כל מה שאני רוצה זה לישון אתך, זה הכל, אפילו חומי יצא לבלות, ורק אני תקוע כמו לוזר בבית."

"לפחות אתה לבד, ויכול לראות טלוויזיה ולקשקש במסנג`ר, אני תקוע אתם ולא יכול לעשות כלום."

על זה לא הייתה לי תשובה ולכן אמרתי לו שאני מתגעגע ועצוב לי לישון לבד, והוא אמר שהוא אותו דבר, ובכך סיימנו.

הלכתי לישון ובסביבות שלוש לפנות בוקר חומי העיר אותי ושאל אם יש לי עוד שמיכה.

"מה? למה? מה קרה?" גנחתי וזחלתי לשירותים - אתם כבר מכירים אותי, דבר ראשון אחרי שאני מתעורר – פיפי!

כשחזרתי למיטה חומי כבר היה בתוכה, מצטנף מתחת לשמיכה הקלה שלי, טוען שהוא קופא מקור עם הפיקה הדקיק שלו.

"מה קרה במסיבה?" חקרתי, "מה, כבר חזרתם?"

"הם עוד שם, חזרתי לבד." אמר חומי, "הם יחזרו מחר בבוקר במונית." הוסיף, ולמרבה התדהמה שלח יד וניסה למשש אותי, אתם בטח יודעים איפה.

"השתגעת?!" נדהמתי, ודחפתי אותו, "מה אתה עושה?"

"כן, השתגעתי." אמר חומי, "השתגעתי לחשוב שיש לי סיכוי אצל בחור כזה צעיר."

"אתה מתכוון לחיילון?"

"כן! אני יודע שאני יכול להיות אבא שלו אבל אסור לי לחלום?" התרגז חומי.

"חומי, קודם כל יש לו חבר, ושנית הוא באמת... הוא קצת צעיר מידי בשבילך, לא?"

"אבל הוא כל כך יפה." גנח חומי, וגם אתה." הוסיף באבירות, "ולך אין חבר, ואתה לא כל כך צעיר, והחבר`ה אמרו לי שאתה מעדיף גברים מבוגרים."

"חומי, זה לא ממש מדויק, אני ונרי ... עוד לא החלטנו ... וחוץ מזה ..." טוב שלא שמעתם איך גמגמתי, והיססתי, והתפתלתי, והזעתי בניסיון להסביר שככה וככה, ופה ושם.

האמת שבעצמי התפלאתי על המוסריות שלי, אבל זה היה כל כך לא לעניין, ההצעה שלו, בעיקר בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר.

לא יודע למה הרעיון שאני וחומי... למה זה כל כך הפריע לי. הוא לא דחה אותי, והוא היה שם במיטה, לידי, והוא רצה והייתי לבד, אבל בכל זאת משהו ברעיון שאעשה איתו סקס למרות שאנחנו בכלל לא מכירים, ואני לא יודע עליו כמעט כלום, והוא רק גוף חם ורך שבמקרה נמצא לידי במיטה, הטריד אותי, אפילו דחה אותי, למרות שחומי לא דוחה כלל גם לפני שעבר דרך מסחטת הזיעה של מכון כושר.

"תראה, אנחנו כמעט לא מכירים, ויש לי הרגשה שיש לך מעט מאוד ניסיון בסקס עם גברים, ואתה עדיין לא ממש סגור עם עצמך, ואני... לי יש יותר מידי ניסיון, ואני חיובי, וגם אני עוד לא ממש סגור עם הקטע של החבר שלי ו....

דברתי והסברתי עוד ועוד עד שלחומי נמאס. "טוב, הבנתי. די, שתוק כבר, תן לישון." רטן ודחף לי ברך לבטן.

החזרתי לו בדגדוג ונאבקנו קצת, צוחקים, עד שבסוף באמת נרדמנו.

17. שונא להיות חלש

קמתי מזיע עם כאב ראש והרגשה חרא. חום נמוך, אבל מתיש, ושיעול יבש ועקשני כזה שלא רוצה להירגע.

אצל רוב האנשים זו סיבה להתפנק במיטה עם כוס תה ולדחות את כל המטלות האחרות, כשאתה חיובי זו סיבה לבהלה כמובן.

ואם לא די בכך גם נזכרתי שלא קניתי את כל התרופות שהייתי צריך בשבוע שעבר כי לא הכל היה בבית מרקחת. נתנו לי דבר שנקרא מרשם המשך, וכמובן ששמתי אותו בארנק ומיד שכחתי ממנו, ומתי נזכרתי שצריך להמשיך עם המרשם המשך? היום כמובן!

בקושי יש לי כוח להיגרר למחשב ודווקא עכשיו אני צריך לרוץ לבית מרקחת.

אם לא הייתי לבד זו לא הייתה בעיה כי היה לי את מי לשלוח, אבל הבה נכיר בעובדות – חוץ מקטע של זיונים אני לבד בעולם!

כן, יש לי חבר, אבל הוא טוב רק בלמרר לי את החיים ולבאס אותי. כשאני זקוק לו באמת הוא אצל הוריו, או חברים, או השד יודע היכן.

אני לבד ודי.

נכון, יש פה המון אנשים שמתרוצצים סביבי, אבל אני שונא לבקש מהם טובות, שונא לדבר על זה שאני לוקח תרופות, שונא להיות חלש, ולכן אני עומד לגרור את עצמי למרכז, לבית המרקחת (נקווה שהם לא בגשר כי אחרת אני בצרות) ולקנות לבד את התרופה הזו.

מה שהכי מבאס בזה שאני חולה זה הפחד, הפחד שזה סימן לא טוב ולא סתם התקררות רגילה. הפחד גורם לי לשלשול שגורם לי להיות חלש יותר, והחולשה גורמת לי לרחם על עצמי (רחמים עצמיים - האויב הכי גרוע שלי!!) ובסוף ...

שום סוף.

כשהגעתי לבית המרקחת חשכו עיני. חצי מתושבי הקריה שלנו עמדו בתור, והרוקח שלנו - אברהם העצבני - הצדיק את שמו כרוקח הכי עצבני בקריות והיה עצבני לתפארת.

לא היה מקום ישיבה על הספסל, והחדר היה דחוס ורוחש ככוורת דבורים.

כולם השתעלו, גנחו, נאנחו והתלוננו. ההתקררות הצנועה שלי הייתה בטלה בשישים לעומת המקהלה הסובלת הזו.

למרבה המזל אימא של ז`וז`ו עמדה בראש התור, וברגע שהיא ראתה אותי היא שלחה יד ארוכה מעבר לכולם, לקחה את המרשם שלי וקנתה למעני את התרופה, מתעלמת בבוז ממחאות שאר העומדים בתור, ועונה לטענותיהם שנאמרו ברוסית בצרפתית מהירה.

אם לא הייתי מותש כל כך הייתי צוחק. המוזר הוא שהבנתי גם אותם וגם אותה, וגם את הזקנה הנרגנת שמלמלה לצידי ביידיש שהיא בסך הכל באה לקנות משחת שיניים, ומה קורה פה היום?

אני אולי הומו טמבל חסר השכלה, אבל יש לי כשרון לשפות.

חזרתי הביתה ברגל, גורר אחרי את האופניים. לא הרגשתי יציב מספיק לרכב עליהם בירידה הביתה. מה שאומר אגב שכדי להגיע לבית המרקחת הייתי צריך לעלות גבעה מתונה למדי שבמצבי הרופף נדמתה לי כהר אוורסט.

הגעתי הביתה, צנחתי מזיע על המיטה, אמרתי לעצמי שעוד רגע אני הולך להתקלח ונרדמתי.

ישנתי והתעוררתי לסירוגין כל היום עד שנרי הגיע עם מזוודה ענקית!

"מה קרה? לאן אתה נוסע?" התפלאתי, מבולבל לגמרי.

"תראה איך אתה נראה?" התנפל עלי החבר המתוק שלי, "בטח לא אכלת כלום היום! ומה עם התרופות? ולמה לא התגלחת? ולמה הלכת לבית מרקחת ברגל? לא יכולת לבקש ממישהו שיקנה לך תרופה? למה אתה כזה פולני?"

ניסיתי להסביר שאני שונא לבקש טובות ולהיות חלש, אבל הוא גירש אותי להתרחץ ועד שחזרתי, נקי ומגולח, היה עלי להתמודד עם צלחת מרק ענקית, שהמון קרוטונים שחו בתוכה, וכמובן לבלוע את כל התרופות שפספסתי בצהרים, ואז התחיל לרדת פתאום גשם.

דני התקשר שנביא אותו מאימון כי יורד גשם, והגיע רטוב ומשתעל – עוד משתעל אחד. הוא ישן אצלי היום כי אימא שלו נסעה עם התינוקת לביקור משפחתי שהוא סירב בתוקף להצטרף אליו.

גם ג`קי סירב לנסוע לביקור, הוא רב עם המשפחה של אליס בפסח הקודם והם עדיין ביחסים מתוחים. אין לי מושג איפה הוא מסתובב בלילות, אבל לאחרונה אליס מבלה הרבה אצל אחותה בנתניה והילד כרגיל אצלי. אני עדיין עובד מידי פעם אצל ג`קי, ואני לא מתכוון להכניס את ראשי לקטע המשפחתי הזה.

בקיץ דני די התרחק ממני, היה עסוק עם חברים ובילויים, והיה טרוד מאוד בביסוס המעמד שלו בבית הספר החדש, אבל עכשיו הוא שוב מסתובב פה הרבה ואני מודה שאני די שמח.

לאחרונה נדמה לי שהוא קשור יותר לנרי – הוא כל כך שמח שנרי חזר -  יותר ממני אפילו.

דני רק יצא ונרי נכנס, וצלל לתוך המזוודה שלו, רוטן שאני כל הזמן במחשב, והתחיל למלא את הארון בבגדים שלו, שולח מבטים מעבר לכתפי.

אני לא יכול ככה, זה מעצבן אותי, סגרתי את המסנג`ר ושאלתי מה הקטע עם הבגדים הללו?

במסווה של כמה בגדים ליתר ביטחון - רק אם יחסר משהו, מה אתה עושה סיפור? - הבחור פשוט חזר והתנחל לו בחיי. רשמית הוא ואני אקסים המקיימים יחסי יזיזות לא מחייבים, אבל העובדות בשטח אומרות התנחלות בלי שום סיכוי להתנתקות בעתיד הנראה לעין!

שוב הארון המרווח שלי לשעבר מפוצץ מהבגדים שלו, (כמה ג`ינסים צריך בן אדם אחד שרוב הזמן הולך עם מדים?) והשיש במקלחת עמוס בקבוקים ומשחות מכל הצבעים והריחות. אין לי מושג מה קורה במטבח כי אסור לי להיכנס לשם בלי הזמנה. אני יודע שאני נשמע קוטר, אבל האמת שאני שמח.

"תן את השמיכה הזו לחומי!" דחף לי נרי שמיכה צמרירית לידים, "ואני לא רוצה לשמוע שוב שהוא בא להתחמם אצלך!"

לא היה טעם לשאול איך הוא יודע. תשובה אני לא אקבל, זה בטוח, רק מבטים זועפים. "רק דיברנו," ניסיתי לשכך את כעסו, "הוא בכלל דלוק על החיילון של ליאור."

"אחרי שהוא היה נשוי כל כך הרבה שנים הוא פשוט דלוק וזהו." רטן ליאור.

"לא היה שום דבר נרי, די כבר אתך, אני לא טיפש ולא מחרבן איפה שאני אוכל."

"אהה! בגלל זה לא הזדיינת איתו, כי הוא הדייר שלך!"

"לא, כי הוא ... כי..." לא יכולתי להגיד לו את האמת - שיש בחומי מין נואשות כזו שמפחידה אותי עד מוות.

ניסיתי לברר מה באמת קרה במסיבה, אבל הבעיה היא שלכל אחד יש גרסא אחרת על האירועים. כולם מסכימים על דבר אחד - חומי שתה יותר מידי ניסה להתחיל עם החיילון של ליאור שגם הוא מצידו שתה המון. ליאור כעס, חומי עזב, ואחר כך החיילון וליאור עזבו גם כן.

באמצע הדרך התפתחה מריבה עזה והחיילון השתוי ירד ברמזור, או לפני הרמזור, בכל אופן ירד מהרכב בצורה פראית ומסוכנת בצומת יגור, ועכשיו הוא וליאור לא מדברים וחומי מדופרס.

נשאר עוד לברר איך נרי יודע שחומי ישן איתי, ולאן נעלם מיצי? השמנמן החביב עלי נראה לאחרונה רוקד בהתלהבות בדשא מתחת לוילה של אלכס, ומאז נעלמו עקבותיו.

פרס מובטח למוצא הישר.

18. שמחת תורה

הפחדן הזה! הוא ידע עוד ביום ראשון, אבל שתק. ישנו יחד בלילה של יום ראשון וביום שני הוא נסע לעבודה בלי להגיד כלום.

הוא התקשר אלי רק כשיצאתי בצהרים מהעבודה, היה ערב חג ולכן גמרנו מוקדם. באחת כבר הייתי בדרך הביתה, ופתאום הנייד מצלצל – "אני מבלה את שמחת תורה אצל ההורים, מה, לא אמרתי לך קודם?"

ההורים שלו דתיים יותר מאלו שלי, דתיים שורשיים כאלו שחשוב להם כל הקטע הזה של שמחת תורה. הם לא יוכלו לשיש ולשמוח בלעדיו, זה ברור.

אני לא מוחה, לא עושה סקנדלים. מחייך, מאחל לו חג שמח, וגם להוריו, וחוזר הביתה, מרגיש עייף נורא פתאום.

בבוקר החג חומי מעיר אותי בעשר ומתלונן, "כמה אתה יכול לישון פולי? קום כבר! אתה לא רעב?"

אני קם ויושב לאכול. לא כי אני רעב אלא בגלל שאני צריך לקחת את הכדורים של הבוקר על קיבה מלאה.

אוכל לחמנייה קשה, שוטף בנס קפה קר ומתוק מידי. היום היפה ושטוף השמש הזה משתרע לפני משמים ומדכא כי הוא לא פה.

כדי להעסיק את עצמי אני מנקה שוב את הגינה. חומי עוזר לי לגרף את הפרחים היבשים של הבוגנוויליה ומנסה להבין מה בדיוק קורה ביני לבין נרי.

"אז אתם יחד או לא?" הוא שואל.

"יחד, בטח שכן, לא ראית שהוא ישן פה?"

"אבל הוא אצל הוריו עכשיו?"

"כן, שמחת תורה. אבא שלו ביקש שילך איתו לבית כנסת."

"הוריו יודעים עליך?"

"כן בטח שכן."

"ומה הם חושבים על זה?"

"שונאים אותי, חושבים שאני אשם בהכל, מנסים כל הזמן לשדך לו בנות."

"שמעתי שהוא לא צריך עזרה בקטע הזה." הוא מעיר, ומביט בי בחשש, "זה בטח רק הסוואה, נכון?"

אני מושך בכתפי. "לא יודע, אנחנו לא מדברים על זה. אולי זו הסוואה ואולי לא."

"וכדי להחזיר לו אתה הולך לפעמים לאקס שלך, לבוריס?"

"לא, לא בשביל להחזיר לו," אני מוחה. "אני הולך לבוריס כי אני אוהב להיות איתו."

"אהה, אני מבין." אומר חומי ונראה מבולבל עוד יותר מההסברים שלי. "אז אתה ונרי יחד, אבל הוא ממשיך להיות גם עם בנות ולבקר אצל הוריו ששונאים אותך, ואתה אוהב אותו וממשיך להיות עם בוריס, ומה החבר של בוריס חושב על זה שאתה ובוריס ..."

"אין לי מושג מה הוא חושב, אבל כנראה שזה לא מפריע לו." אני מושך בכתפי ומשתתק,

מבין כמה ההסדר הזה נשמע מופרע וחולני לבחור כמו חומי שזחל רק לפני כמה שבועות מתחת לסינר של אשתו.

"לא כל ההומואים מתנהגים ככה? נכון?" הוא שואל בחששנות.

"לא חמוד, לא כולם." אני מרגיע אותו, ולא מספר לו את האמת הלא נעימה – רוב הזוגות הותיקים לא מאמינים במונוגמיות ומזיינים כל מי שהם יכולים לשכנע לעמוד בשקט מספיק זמן.

הם ישנים יחד עם בן הזוג, גרים איתו באותו בית, אוהבים אותו ודואגים לו, ואפילו הולכים יחד לבקר את ההורים, אבל בין לבין הם עושים סקס חסר אבחנה, ולפעמים גם חסר הגנה, מבלים, יחד או לחוד, במועדונים ובחדרי חושך, וחושבים שמונוגמיות היא רעיון סטרייטי חולני.

יש הרבה שאחרי כמה שנים של חיים יחד מפרידים באופן מוחלט בין חיבה, אהבה וזוגיות לבין סקס. במשך הזמן הם מפסיקים להזדיין זה עם זה ועושים סקס רק עם זרים.

גם גברים שחיים בזוגיות ואוהבים זה את זה וחוגגים במיטה מגוונים ומחליפים בני זוג, בדרך כלל בידיעתו של בן הזוג. יש כאלו שמגבילים את עצמם רק לחופשות בחו"ל, או לפחות בעיר אחרת, ויש כאלו שעושים סקס עם אחרים אפילו כשבן הזוג נמצא באותה דירה, או חדר, או אפילו באותה מיטה.

יש נאמנות בין זוגות הומואים, אבל היא מתבטאת בחיבה, בדאגה, בשותפות ברכוש, ובהבנה השקטה שאי אפשר לשמור על נאמנות גופנית יותר משנתיים שלוש, שאחר כך רוצים גם אחרים.

יש הבנה שקטה שסקס הוא דבר נפרד שלא קשור לכל העסק הזה של חיים יחד והרוב משלימים עם זה, חלקם בשתיקה, חלקם בגלוי.

"קשה לגברים להישאר מונוגמיים." אני אומר בזהירות, חושש לזעזע אותו, "לפעמים, אחרי כמה שנים יחד, יש בגידות, לפעמים גם בהסכמה הדדית."

"אז אין דבר כזה, נאמנות אצל הומואים?" מתאכזב חומי.

"ואצל סטרייטים יש?" אני מחזיר בשאלה, "כולם בוגדים, אבל הומואים פחות צבועים, זה הכל, ומה זה בכלל הביטוי הזה - נאמנות? למה, אם אני מזיין גבר אחר אני נעשה פתאום בוגד?"

"כי... כי... זאת אומרת..." חומי מתבלבל ומגמגם, הפכתי את כל עולם המושגים הבטוח והוותיק שהוא גדל עליו. הוא לא יודע איך להתמודד עם השאלות שלי.

"בחיים לא בגדתי בחבר, נרי יכול לסמוך עלי ואני סומך עליו. אנחנו דואגים זה לזה כל הזמן. גם לבוריס אני דואג, כשהוא התאשפז הלכתי איתו לניתוח וחיכיתי עד ששחררו אותו כדי לקחת אותו הביתה. כל פעם שהוא צריך משהו הוא יכול להתקשר אלי, אפילו באמצע הלילה, ואני אבוא. אני לגמרי נאמן לו. בוריס הוא האקס שלי, אבל אני עדיין אוהב אותו ודואג לו, אתה מבין?"

"כן." אומר חומי, וממשיך להראות המום ולא מבין.

"אם יהיה לי חבר אני לא ארצה שהוא יהיה עם אחרים." הוא אומר כשאנחנו מחזירים את כלי העבודה למחסן.

"נחיה ונראה." אני אומר ומחייך לעצמי בשקט.

אין לי כוח להסביר לו שכולם חושבים ככה בהתחלה וזה עובר להם, ושהומואים הם לא כמו סטרייטים, חוץ מאלו שהם כן, או לפחות שמספרים שהם שומרים על נאמנות בדיוק כמו סטרייטים ... רק רגע, גם סטרייטים הם לא בדיוק סמל הנאמנות, אז ....

עזבו, עדיף לא לדבר על זה.

19. לטיול יצאנו

את הטיול לתל פאח`ר תכננו מזמן, עוד לפני החגים. זה היה הרעיון שלי, רציתי לחזור ולבקר במקום שבו גמרתי להיות טירון והפכתי להיות חיל בגולני. בשבילי המעמד הזה היה יותר מסיום טירונות, זה היה הניצחון האישי שלי על המשפחה שלי.

אני הלכתי לגולני כדי למרוד בהם. אצלנו כולם הלכו למג"ב ומשם ישר למשטרה. שני האחים הגדולים שלי שוטרים, ואבא פנסיונר של המשטרה, ושני בני הדוד שוטרים, ואפילו הבת דודה יומנאית בתחנת משטרה, ובת דודה אחרת, חיילת במג"ב, מתכננת ללכת לקורס שוטרים מיד עם השחרור.

כשקיבלתי צו גיוס הצהרתי בגאווה שאני רוצה רק גולני! מוכן להתפשר על צנחנים, או גבעתי, רק לא מג"ב!!

זה היה המרד שלי בהם, הנקמה שלי במשפחה שלא קיבלה אותי כמו שאני.

"אבל פולי," שאל נרי, "למה לא ניסית לבקש שלא יגייסו אותך כי אתה הומו?"

האמת, זה בכלל לא עלה בדעתי. העדפתי ללכת אפילו לחיל אוויר, רק לא להגיד בקול שאני הומו, ולא שלא ידעתי, ידעתי, וגם בבית ידעו - מצאו אצלי עיתונים ותמונות מאוד מסוימות מתחת למזרון (למי היה אז בכלל מחשב?) - כולם ידעו ושתקו.

העדיפו להדחיק, קיוו שזה יעבור לי. גם אני, באיזה פינה בלב, קיוויתי שאולי זה יעבור לי אחרי שאהיה חייל גיבור עם נשק ומדים ומורשת קרב.

אז התגייסתי והייתי לוחם, והיה לי נשק ומדים, ומורשת קרב, וטירונות קורעת, ושירות מדמם בלבנון - כן אני זקן עד כדי כך - והייתי גיבור ואמיץ ואחלה גבר, אבל זה לא הפסיק את ההומואיות שלי.

אופייני מאוד ליחסים שלנו שיום לפני הנסיעה רבנו, או שאולי צריך להגיד - שוב רבנו.

הוא אומר שהוא אוהב אותי, אני יודע שהוא מאמין בזה, וגם אני מרגיש המון פעמים שאני אוהב אותו, אבל לפעמים נדמה לי שמתאים לנו להיות יחד לא בגלל שזו כזו אהבה ענקית אלא בגלל שכל אחד מאיתנו לוחץ על הכפתורים המתאימים של השני. הקשר שלנו מחזיק מעמד בכל המריבות בגלל הדפיקויות והשריטות שאנחנו גוררים אחרינו עוד מהבית.

אנחנו מספקים זה לזה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו – עינוי וסבל וחוסר סיפוק מהאהבה ומהזוגיות הדפוקה שלנו.

זה די פשוט בעצם, אף אחד מאיתנו - כל אחד מסיבותיו הוא - לא חושב שמגיע לו להיות מאושר עם גבר אחר ולכן אנחנו יחד, אומללים לתפארת.

הוא שונא את ההומואיות שלו כי הוא ילד קטן שרוצה לשמח את אימא שמתפלצת מזה שהילד שלה אוכל בתחת ואוהב את זה (והוא אוהב את זה, גם אם אני צריך לאלץ אותו בכוח אחרת הוא לא מרשה לעצמו לאהוב את הקטע הזה בחיי המין שלו).

אני דפוק עוד יותר – בז לרצון שלי לזיין גברים, וסולד מהתענוג שיש לי מזה שמזיינים אותי, ולכן אני לא אתן לעצמי את התענוג לחיות עם מישהו שיאהב אותי כמו שאני – זה לא מגיע לי! וחוץ מזה חטפתי אידס! ובאשמתי! לא מגיע לי לחיות באושר ואף אחד לא ימנע ממני את זכותי להיות אומלל ורמוס ומדוכא וחסר סיפוק!

הוא כמו עונש בשבילי, עונש שאני כזה הפוך, כזה דפוק, כזה חיובי, כזה זונה. 

"בדיוק ההפך!" - אמרו לי בקבוצת התמיכה – "אחרי שהענשת את עצמך והלכת להיות זונה והומלס בתל אביב, והסתבכת בצרות ונדבקת באיידס, סוף סוף הרשית לעצמך להתאהב, ולהפסיק לסבול." – הם נורא בעדו, החבר`ה האלו בקבוצת התמיכה.

אני מספר שהוא מבשל בשבילי, ודואג שאקח את כל התרופות בזמן, והם נמרחים לגמרי. טוב, הם לא מכירים אותו כמוני, והם לא יודעים איזה צרות הוא עושה לי.

יש המון צרות ובעיות איתו – הישיבה הזו על הגדר שמשגעת אותי, וההידבקות שלו למשפחה ובעיקר לאימא שלו, וההתעקשות שלו שהוא אקטיבי בדיוק כמוני.

הייתי מאמינים שכדי ליהנות מזין בתחת שלו הוא צריך שאני אכריח אותו בכוח? אני עושה את זה, אבל רק בכאילו כמובן, אני לא ממש בריון, רק נראה ככה, וזה די מעייף, כל ההצגות הללו, ומה שהכי מעצבן - הוא לא מוכן לשבת ולדבר על זה כמו בן אדם. 

ככה התחילה המריבה – אמרתי לו שצריך לדבר, הוא צחק ממני שמאז שאני בקבוצת התמיכה נעשיתי אשכנזי פלצן עוד יותר ממה שהייתי פעם, והייתי חייב להושיב אותו בכוח מולי ולהגיד לו מה שאני חושב על הקשר שלנו, לזרוק לו את האמת בפנים על הדרך שבה אנחנו מענישים זה את זה וקוראים לזה אהבה, ומה הדעה האמיתית שלי על הזוגיות שלנו.

הוא לא אהב מה שאמרתי, ממש לא אהב.

"אחרי כל מה שעברנו יחד זה מה שיש לך להגיד לי? שאני העונש שלך?!" הוא צרח ותפס מאג חרסינה שעמד על השיש.

"זה לא חד צדדי, אנחנו מענישים זה את זה." ניסיתי להסביר ולתפוס את היד שלו תוך כדי כך, אבל הוא זריז ממני. הכוס נחתה כמובן על הרצפה - זה מה שהוא עושה כשהוא כועס, שובר דברים.

התכופפתי להרים את השברים והיד נחתכה לי, רק שריטה קלה בכרית האצבע, לא משהו רציני.

"תיזהר מהשברים פולי." הוא אמר, מדבר שוב בקול הרגיל שלו, כבר לא נעלב ולא כועס, ואז הוא לקח את היד שלי ושם את האצבע המדממת בפה שלו!

חשבתי שאני מת מבהלה!

"מפגר אחד!" צרחתי ודחפתי אותו מעלי, "מופרע אחד! דביל! כושי משוגע שכמוך!"

כל כך כעסתי עליו! כאילו שאין לי די על המצפון? "עוף ממני פסיכי." רטנתי והלכתי לשים פלסטר.

הוא נעלב והלך לדירה של השכנים מלמטה - ליאור ומיצי ואני סידרתי הכל, ניקיתי והלכתי לישון.

בבוקר מצאתי אותו על הספה בסלון. "אז נלך לטיול או לא?" שאל אותי, מודאג.

"אני הולך, אתה מוזמן לבוא אם לא כואב לך יותר מידי הראש מהשתייה של אתמול."

הוא תקע בי מבט אפל, לח ונעלב, "זה שאתה לא שותה לא אומר שאסור לאחרים לדפוק קצת את הראש, אחרי הדברים שאמרת לי אתמול..."

"אמרתי מה שאני חושב, אני לא אומר שזה מאה אחוז נכון, אבל לפעמים זה נראה ככה. אנחנו מציקים זה לזה במקום ליהנות מהחיים."

"זה פשוט שטויות! הפלצנים המתפלספים בקבוצת תמיכה שלך ניפחו לך את המוח עם השטויות שלהם!" הוא אמר בפסקנות, "אז מה עם אנחנו רבים קצת? אנחנו אוהבים ואנחנו אחלה זוג אפילו שזיינת את מיצי בחופש של ראש השנה."

המילים נעתקו מפי, הוא ממש הכניס לי הפעם עם ההערה הזו! הוא בטח ישב וחשב על זה חצי לילה, הכושי הקטן והערמומי הזה.

"אני לא מבין מה הבעיה שלך נרי, לפני החג אמרת שאתה רוצה שניפרד, לקחת את כל הדברים שלך ואמרת שיש לך חברה, שאתה והבלונדה הזו, מה שמה, שאתם יחד, ושהבטחת לה לא לבגוד וש...."

אני מודה, לרגע נאלמתי דום. זה היה כל כך לא צודק, להביא פתאום את הדוגמא ההיא של הזיון עם מיצי!

בזמנו חשבתי שזה סוף היחסים שלנו. הייתה לנו שיחה מסכמת והוא אמר שזהו, הוא ירד מהגדר לצד של הסטרייטים והלך ממני.

"ומה עם מה שאתה עשית עם המולדבית!?" צעקתי עליו.

"אבל בסוף נפרדתי ממנה!!" הוא צעק חזרה.

"שקרן!" צרחתי בזעם, "אתה כזה כושי שקרן! אתה חושב שקניתי את הסיפור שלך שנפרדת ממנה כי התגעגעת אלי?! כולם יודעים שהיא העיפה אותך כי לא עמד לך!"

סתם אמרתי את זה כדי לפגוע בו, אבל כנראה שקלעתי בול. הפנים שלו נעשו אפורות והוא כאילו הצטמק לי מול העיניים.

במקום לשמוח לאידו הרגשתי מין התכווצות כזו בבטן מרוב צער עליו, וכעס על עצמי ששוב פתחתי את הפה יותר מידי.

הוא הלך למטבח והתחיל להתעסק שם עם הכלים והמדיח ואני עמדתי בפתח והבטתי בגב שלו, הצר והארוך, ובתלתלים היפים שיש לו על העורף, וכל כך כאב לי עליו, ועל מיצי המסכן שמודאג כל הזמן בגלל המשקל שלו, ועל המולדבית המסכנה שבאמת אהבה אותו, (ולמה שלא תאהב? הוא בחור מקסים), ועל ההורים המסכנים שלו ואפילו על עצמי שמי יודע מה יהיה הסוף איתי?

"כושי," אמרתי בסוף, אחרי שהשתיקה נעשתה מעיקה מידי, "תשמע כושי..."

הוא הסתובב בתנועה מהירה וזועמת, והייתי בטוח שהוא שוב יזרוק עלי משהו, אבל הוא התאפק, שם את הספל שאחז בידו על השיש ושאל מי סיפר לי על המולדבית.

"אף אחד טמבל! מה אתה חושב, שאני לא מכיר אותך, ניחשתי שגם בחגים האלו קרה אותו דבר שקרה בפסח. אתה זוכר איך באת הביתה עצוב כי שיבולת זרקה אותך בגלל שלא עמד לך?"

הוא הסמיק נורא ופתאום היינו מחובקים. אין מה לעשות, כשהוא כזה עצוב ומושפל אני מרגיש שאני חייב לחבק אותו ולנחם אותו.

"התביישתי לספר לך." הוא הודה בלחש, "חשבתי שאיתה זה כן ילך, נשבע לך פולי שלפני שהכרתי אותך הייתי מזיין בחורות כל הזמן, אבל אחרי שאני ואתה... אחרי שנעשינו זוג..."

איזה דביל!! מה הוא מתנצל לפני? איתי אף פעם אין לו בעיות של זקפה, בדיוק ההפך אם אתם כבר רוצים לדעת. הוא מתיש אותי, החרמן הבלתי נלאה הזה!

"בסדר, עזוב שטויות, זה לא חשוב. אנחנו יחד עכשיו ודי. אני הולך להתרחץ ואתה לך להכין אוכל לדרך." הפסקתי את ההשתפכות שלו לפני שהוא ייזל עלי לגמרי, וברחתי למקלחת.

20. תל פאח'ר

"אתה זוכר איך נפגשנו?" הוא שאל אותי כשכבר היינו בדרך לרמת הגולן, ושוב חזרנו והזכרנו זה לזה את הסיפור על איך הוא ראה תמונה שלי ושל דדי – הצטלמנו יחד בתוך תא של פוטו רצח - נדלק על התמונה שלי ושכנע את דדי להביא אותו אלי לביקור.

כבר באותו לילה היה סקס ואחר כך הוא בא אלי שוב לביקור, הפעם לבד, ולפני שהבנתי מה ואיך פתאום הייתה אהבה!

עם הזמן, למרות שכל הזמן רבנו ונפרדנו ושוב חזרנו ושוב נפרדנו והייתה גם פרידה גדולה של שלושת החודשים בקיץ כשהוא נסע לארה"ב לקורס, בסוף שוב חזרנו, והנה אנחנו שוב יחד, כנגד כל הסיכויים, כבר מעל שנה יחד.

לפני שהגענו לתל פאח`ר הסתובבנו קצת ברמת הגולן. היינו בחורשת טל ואכלנו צהרים בדג על הדן וטיילנו במבצר נמרוד.

הארוחה הטעימה שאכלנו אחרי הסיור במבצר ארכה זמן רב מידי והגענו לתל

פאח`ר מאוחר מכפי שתכננתי. השמש כבר נטתה לכיוון מערב והקרניים המלוכסנות שלה הסתננו מעבר לענפי האיקליפטוסים והטילו בהרות זהב על האדמה השחורה.

אולי בגלל התאורה המקום נראה נטוש ומדכא מאוד. הכל היה כמו שזכרתי אז, אבל האווירה במקום הייתה מוזנחת והרגשתי כמו בבית קברות ענקי, אפלולי מעט ומעיק.

"מה? זו האנדרטה?" שאל נרי, מאוכזב קצת, והביט משתומם במדף אבן הבזלת השחורה שלוח מתכת צהבהב עם שמות הנספים היה שעון עליו ברשלנות.

נאלצתי להודות שכן, זו האנדרטה. בצדדים היו ספסלי אבן שחורה ובאמצע הרחבה עמד כן שנועד להדלקת משואה.

אז הכל היה מרשים מאוד - לא ראיתי את ההזנחה והעזובה ששררו באתר והתרשמתי מאוד מהתפאורה הדרמטית של העצים והאבנים הכהות, האש הטילה צללים ואורות מסתוריים על פניהם של חברי למסלול והרגשתי חגיגי ומאושר ומאוד. אבל כעת חשתי משמים ועצוב.

אחרי כל המאמצים שעשיתי להתנתק מהבית ומהמשפחה, מאמצים ששיאם הייתה ההשבעה בגולני הנה אני כאן, כמעט עשר שנים אחר כך, ומה השגתי סך הכל – משלם משכנתא, נאבק עם האובר דראפט, מרשה לעצמי לאכול במסעדה פעם בשנה, ורב עם נרי במקום לשמוח שהצלחנו לחגוג שנה שלמה יחד.

בפעם הקודמת שהייתי פה חלמתי שאחרי השחרור אגור בתל אביב, יהיו לי אהבות גדולות מהחיים, הרפתקאות מסמרות שיער, חשבתי שאצליח לכבוש את העיר ושכולם יכירו אותי כסופר גדול של הקהילה.

וכיום, איפה אני ואיפה החלומות שלי? – ברחתי מתל אביב כמו שפן והפחד הכי גדול שלי זה שמישהו יזכור אותי מאז, אני גר בקריות כמו הורי, עובד בעבודה קשה ומשעממת, נאבק בקשיי פרנסה בדיוק כמו שהם עושים כל החיים, והשאיפה הכי גדולה שלי זה להחליף אוטו למודל חדש יותר, ואולי, אם יהיה לי מזל, להשיג דיל טוב ולנסוע לחו"ל.

לכתוב אני בקושי כותב, ולפרסם אני מפרסם רק באתרי אינטרנט שמפרסמים הכל, בלי שום אבחנה, ושיא ההשפלה - אני מבקר בקופת חולים ועושה יותר בדיקות דם מאימא וסבתא ביחד.

מיואש מהסיכום המעציב הזה של חיי השתרעתי על ספסל האבן למרגלות שלט הפח העלוב ועצמתי את עיני, מניח לנרי להתרוצץ לבד בין העצים שגדלו פרא מסביב.

הוא גילה מהר מאוד את המוצב הסורי החפור מתחת לרחבה וחדר פנימה בלי פחד. כמו ילד קטן התרוצץ בפנים, צועק לי בהתרגשות שאבוא לראות, בדק את התעלות החשוכות והמפחידות, הציץ דרך חרכי הירי שמהם היו הסורים יורים על הישובים למטה, ובסוף חזר אלי, מתנשף ועליז, והתיישב על הקרקע למרגלותיי לספר לי על ממצאיו.

הקשבתי לו מצטט מספר ההדרכה שקרא לפני שנסענו (לא סופר שם על הטעויות והשגיאות שנעשו בקרב ההוא ולא על השבויים שנרצחו) ושתקתי.

לאט לאט גם הוא השתתק ואז שלח יד מגששת אל מתחת לחולצתי והחל ללטף את בטני, ואחר כך גישש וירד אל תוך תחתוני.

מגע ידו באברי ניער אותי מהאדישות הכבדה שתקפה אותי. "תפסיק נרי!! די, מה אתה עושה?" נבהלתי, "אפילו אין לי גומי איתי."

"אני רק מלטף אותך קצת," אמר ונישק את בטני נשיקות מרפרפות ונעימות, "תפסיק להיות כזה לחוץ כל הזמן פולי, חבל שלא נכנסת איתי למוצב למטה."

"למה? כדי שתתנפל עלי ותאנוס אותי בחושך? סקס מניאק שכמוך!" ליטפתי את שערותיו, מופתע מחדש איך השער ליפה המקורזל שלו כל כך רך ונעים למגע.

"לא, מה פתאום?" נעלב נרי, "סתם, כדי לראות, זה מעניין, ויש נוף נהדר."

"אני יודע חמוד, כבר הייתי פה פעם. בוא," משכתי אותו אלי, "בוא, תשכב לידי."

שכבנו זה לצד זה, בטנו לחוצה אל בטני והזין שלו מעוך אל שלי. לשנינו עמד קצת, אבל בלי לחץ, בצורה חפיפית, נעימה שכזו. השמש שקעה כמעט לגמרי, היה טיפה קריר, אבל נעים.

"עכשיו נזכרתי שבספר המליצו לראות את השקיעה ממבצר נמרוד." אמר נרי ופיהק.

"לא נורא, אולי בפעם הבאה שנבוא לפה." ניחמתי אותו.

"אולי ביום השנה לפגישה שלנו?" הציע נרי.

"אולי." אמרתי בפייסנות, ופתאום נעשה חשוך מאוד, ויד ביד עשינו את דרכנו אל מגרש החנייה.

סיפרתי לו איך באנו לפה כטירונים נרגשים לקראת ההשבעה, צועדים בסך בלילה לכיוון האנדרטה לאור גוזניקים מנייר שהועמדו לאורך השביל, ואיך חלמתי שיום אחד, אחרי השחרור, אוכל להיות חפשי ולהגיד בגלוי שיש לי בן זוג שאני אוהב.

נרי נאנח והציע לי שהוא ינהג במקומי הביתה כי אני בטח עייף.

"בסדר, אבל תעיר אותי בצומת גולני, אני אחליף אותך." אמרתי ונרדמתי עוד לפני שנתקענו בפקק הראשון בדרך צפונה.

הוא לא העיר אותי עד שהגענו הביתה, והייתי מטושטש מכדי לנזוף בו. יחד הצטנפנו מתחת לשמיכה הקלה מידי, מתרפקים זה על זה כדי להתחמם.

"אני יודע שמעיק עליך שאני עוד בארון, אבל אתה מכיר את המצב אצלי בבית ובעבודה," אמר נרי אחרי שהתארגנו בנוחיות, הוא על הבטן, ואני על הצד, צמוד אליו וידי על גבו. "תהיה סבלני פולי, זה ייקח עוד כמה שנים, אבל בסוף אני אשתחרר מהצבא ואז נוכל להיות יותר חופשיים." חיכך את פניו בחזה שלי. הוא לא התגלח מהבוקר והזיפים שלו דקרו אותי קצת, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהוא אוהב לישון ככה.

"זה בסדר, אתה יודע שאני בחור סבלני," אמרתי ונישקתי את פדחתו המתולתלת, "מאוד נהניתי להיות היום אתך, לילה טוב חמוד."

"לילה טוב פולי, ובשנה הבאה נראה את השקיעה מהמבצר נכון?"

"כן בטח, תישן עכשיו."

 
אם ברצונכם להגיב על הנאמר בבלוג הרשמו לפורום באופן חד פעמי והגיבו לכתוב בבלוג

קישור לפורום בו ניתן להגיב